אודי..

יש בי גם וסוג של שתיקה... צלילי החליל מתנגנים להם בערגה, מעשנים את סלוני החמים והנעים.. אני מתנדנדת .. מניעה את גופי קדימה ואחורה.. בעדינות.. באיטיות מעוררת השראה... כולי מטושטשת.. נפשית. הגוש בגרון גדל... עפעפי נחות להן כמעה, כולי רפויה.. בתנועה פנימית.. מתנגנת.. יש בי כל כך הרבה.. עמוס בי. קונפליקטים מרקדים בתוכי. אני נסערת ורגועה בו זמנית.. מעורסלת בתוך עצמי ועצובה.. וגם מאוד שמחה.. יש לי בית.. וכרית.. טוב לי, גם כשרע לי, אני זוכרת שטוב. אין בי הרבה מילים להביע את השבת שהייתה.. יש בי הרבה שתיקה. וגם זה בסדר.. וגם קצת לא... אני רוצה לשבת לידה, לתת לדמעות לזלוג.. ופשו לבכות. אולי קצת ללטף את היד.. והנה עולה לו הבכי שניסיתי לדחות קצת, מקודם... והחליל ממשיך לנגן, מעין קול בכיה.. (((איזו מוסיקה יפה..))) זה גם קשה לרצות לחיות, לתת לצורך להיות נאהב - לחיות בנו.. גם טוב :) כואב לי לרצות אותה. קצת מאוד... אודי, מסכים להביט בי, אולי לנגב לי כמה דמעות..? שבוע טוב לכולנו אנשים עדיני נפש.. נמסטה ~נילי~

זה בנוסף ובהמשך למה שכתבתי. אודי!!! אני לא יכולה כבר. אוף. לא יכולה! נמאס לי שאני תמיד רוצה את מי שלא רוצה אותי. פתאום אני מסתכלת על עצמי וכל מיני דברים רעים מתחילים לעלות בי!!!! וזה ממש חבל.. כי באמת אני מקסימה. למה אוהבים אותי ע גבול מסוים?? כואב לי מידי פה. אני מנסה למצוא פתרון איך להרגע, אולי בקבוק חם (של מבוגרים ;) ) .. אבל זה די רגעי.. אודי? מה יהיה? מי יהנה ממני??? :( (ועוד פרצוף עצבני) ~נילי~