קצת..

הי אודי, ניסיתי כבר כמה פעמים היום להניח כאן כמה מילים, אבל כל פעם מחקתי הכל. נעשיתי מאוד פרטית לאחרונה, ואולי זה גם חלק מהקושי שבגללו ניסיתי לכתוב.. זו תקופה קצת לא קלה, ונדמה לי שהיא רק תלך ותעשה קשה יותר.. מסכים רק לקרוא את המילים ולחשוב על זרה כמוני לרגע..? היום היה משבר גדול.. מבט טוב יהיה הרבה מאוד.. סוף שבוע נעים, עם המלצות לטיולים בתחילת השבוע הבא.. לילך

יש בצבוצים של דכדוך ויאוש. לא בא לי להיות בשום מקום... זה קשה. אני רוצה להרים טלפון למישהו, לדבר קצת, להיות קצת עם מישהו ולא לבד, אבל אני לא במצב רוח שיודע לדבר או להיות ביחד. לא בא לי. מן לבד שהולך ומתגבר, הולך ומתבצר. לא תמיד זה נראה כך, כלפי חוץ אני .... לא, גם כלפי חוץ אני לא במיטבי. הסתכלתי על עצמי במראה ביומיים האחרונים ולא לגמרי זיהיתי. נראיתי מבוגרת יותר- לבנה מדיי עם עיגולים שחורים מטורפים מסביב לעיניים. אני נראית חולה ועצובה. היא הזמינה אותי לבוא אליה ביום נוסף השבוע ולא רק ביום הקבוע שלנו. ראתה שאני מדוכאת עוד לפני שהספקתי לפתוח את הפה ושאלה אם ארצה ואוכל להגיע ולדבר שוב. זה קצת מפחיד לבוא שוב.. היא קצת מצילה אותי, אני חושבת.. ובמקביל זה מפחיד זה פינוק להגיע פעמיים בשבוע, בפרט כשאני יודעת שזה מחוץ לשעות העבודה המקובלות שלה, שהיא עושה את זה בשבילי. אולי בגלל זה אני באה, כי זה עוזר לי וכי זה כמו התכרבלות בחיקה, זה שהיא עושה את זה בשבילי. היא רוצה שאבוא אליה שוב... אתה יודע כמה מעט אנשים רוצים בזה לאחרונה..? אני לא רוצה לדבר יותר. אמרתי די.. מחר יום ארוך ומפחיד, ואני טובעת בעבודה ומקימה חומות מול ההעדר. עצוב לי בפנים, עצוב לי בחוץ.. לא מוצאת לי בית. ביי בנתיים.. ל.

... כחתולון שהתרפק חלושות על דלת, ובכפותיו הרכות חרש נגע קלות. ביקש להיות קשובים כל-כך. וחשש. לילך יקירתי, קשה לי לראות אותך כך נשמטת, תלושה, מיותמת. החוייה אל מול דלתות אטומות או נטרקות - מעליבה, מפלחת לבבות. אשתדל לא להכביר במילים. סומכת עליך. עליה. על הקשר. על השיתוף ביניכן. המגע העדין. המדויק. תקוותי שיהיה מקום לעצב. העצב בסה"כ טוב יחסית. מרגיש. והעצב מזמין קרבה הרבה יותר מן הכעס ההודף. מאמינה שגם האור והניצוץ הילדי הזה שבזויות העיניים ישוב. הוא ישוב. כמה זמן שייקח לו. הוא שם. והלוואי שהבהלה תשכך. שיימצאו מרווחים נכונים. ובבוא העת - ימים רגועים יותר. מגיע לך. מגיע גם יותר מקצת... הידעת שלסוריקטות יש עיגולים שחורים מסביב לעיניים (גם לי :-) ) ובעצם רציתי לומר, ומקווה שמותר, שזוכרת וגם זכרתי, שאז, באותו יום, שבע ואחת הן שלושים ואחת. ונזכרתי, שוב, במשפט הפלאי של א היקרה שלך "בואי נתחיל במה שאולי לא נספיק היום"... נראה לי שזה נורא חשוב. תמיד. ועכשיו, אולי, במיוחד. איך עושים בית מבפנים... החזיקי מעמד, סוריקטה

סוריקטה יקרה מאוד, מרגישה כמו חתלתול תשוש... כמה רוך יש בדימויים שלך תמיד.. (תודה). כמה קשה היה לי, בפגישה הנוספת שלי עם א... המילים שלה פלאיות, נוגעת ומבינה אותי בדרך מאוד אישית ושקטה, אבל השבוע לא היו לי מילים לומר לה. שתקתי כמעט בלי הפסקה,.. נכנסתי לאיזה טראנס של התנשמויות כבדות. עצמתי עיניים חזק-חזק, דמעות נלחצו בכוח החוצה, וצללתי עמוק-עמוק פנימה, מרגישה את בית החזה עולה ויורד מהר מהר. לא היו לי מילים כבושות שמלמלתי לעצמי בראש ולא הצלחתי לומר, וגם לא חשבתי על שום דבר... פרט למילה הזאת, זאת שכתבת בכותרת.. (איך ידעת?) היא רכנה קדימה והתרכזה בי חזק.. זה קצת מוזר להיות עם מישהו כמו שאתה כשאתה עם עצמך. אמרה שזה יקר לה.. והאמת, גם לי זה היה קצת. אבל גם מאוד קשה. אמרה, כשהכל נרגע בי ושבתי להיות מוטלת תשושה על הספה, שהיא מרגישה כאילו יצאתי ממסע היפנוטי. שאלה איך אני מרגישה. לא הרגשתי הרבה, מן התרוקנות כללית- של מילים ומחשבות- וגם את ידי הימנית הרגשתי קצת פחות מבדרך כלל. הגוף דגדג קצת, כמו כשיש חום גבוה.. היה לי קשה.. לא יודעת איך אפגש איתה שוב בסוף השבוע בלי להרגיש מובכת מדיי. מנסה לדמיין איך נראיתי אז.. כמה מרחיק זה אולי היה, כמה מוזר או לא קשור פתאום, כמה התכערתי אולי בעיניה ונעשיתי שונה... והקישור ליום ההוא, (שמונה ואחת.., איך ידעת?? סוריקטה, איך ידעת??).. הקישור ליום ההוא נכון ומדויק. הבדידות בימים כאלה מתעצמת, ואני מתרוקנת ממשמעות.. אני לא מרגישה שייכת, לא מוצאת לי בית, ולא מבינה למה אנשים הולכים לעבודה כל יום.. זה לא משהו ששוה לחיות בשבילו, וכשאין שום דבר אחר, זה מרוקן את הכל. מילים כלליות.. לא חשוב.. אני מרגישה שאת מבינה. כל כך הרבה דברים את יודעת להבין. או אולי יודעת להרגיש. תסכימי לקבל חיבוק? תודה רבה שבאת לשבת לידי קצת.. זה מאוד יקר לי.. לילך