פערים

היי אודי, לפני מספר שבועות התקבלתי לעבודה חדשה. על פניו, עבודה נפלאה בשבילי. גם המיקום, גם האוכלוסיות, גם הסביבה המקצועית. לא הייתי בטוחה שאני רוצה את העבודה בכלל, קצת נדחפתי אל הראיון ע"י כוחות חיצוניים. רצה הגורל, והם קיבלו אותי... ואז הגיע שלב הבירוקרטיה. הם רצו טפסים, המון טפסים. ודחיתי את זה. כל פעם קצת. כבר ידעתי לזהות שמשהו בי מתנגד, ואפילו אמרתי למטפלת שאני לא רוצה להתחיל לעבוד, אבל איכשהו השיחה לא התפתחה ליותר מזה. לפני כמה ימים הם התקשרו, וצעקו עלי. איך עוד לא הסדרתי את ענייני הבירוקרטיה. ולא נתנו לי לדבר בכלל, וניסיתי להסביר גם שחלק מהטפסים התעכבו שלא בשליטתי (מה שנכון, אגב). ושאלו אותי בכעס אם אני בכלל רוצה את העבודה הזאת, ועניתי שכן. כן נחרץ. ובפנים היה לי ריק ועצוב. מאז אני רק רוצה להעלם. כולם כל כך שמחים בשבילי על העבודה הזאת, ואני לא מבינה למה אני לא. היא הרי בדיוק מה שרציתי... מפחדת שקילקלתי משהו, בלי לדעת בדיוק מה. מפחדת שהם מתחרטים על הבחירה שלהם בי. מפחדת... איך מיישבים את הפערים האלה בין החוץ לפנים? איך אני אמורה לדעת מה אני רוצה? (למרות שיש לי תחושה שלא משנה מה אני רוצה אני הולכת להתחיל לעבוד שבוע הבא). ומה שלומך אתה? נועם

ובנתיים הכל הפך גרוע יותר, ואז גם טוב יותר. כאילו אי אפשר היה להגיע לשום מקום לפני שאעבור בתחתית. סוף שבוע קשה עבר על כוחותנו, אבל אפשר בזהירות להגיד שהסערה חלפה. עכשיו נותרו גשמים מקומיים, ואיתם, כבר קל בהרבה להתמודד. בכיתי ובכיתי היום אצלה. כמה חום אפשר להעביר במבט. לעולם לא אבין איך היא עושה את זה. הולכת לישון עם תודה פשוטה על עצם קיומה, על שיש מי שמותר לי להרגיש הכל איתו. כל כך לא מובן מאליו... (סיימתי עם החלק הבירוקרטי. מתחילה לעבוד שבוע הבא...) תודה גם לך, אודי. נועם