אין

היי אודי, כבר די הרבה זמן שאני מתלבטת אם לכתוב או לא. אני מרגישה צורך, אבל גם נורא קשה לי. אני לא מצליחה להתנסח נכון וטוב. אני חושבת שנוצר איזשהו משבר. בטיפול. אני לא יודעת, אולי המילה משבר גדולה וחזקה מידי. אבל בהחלט קרה שם משהו לא טוב. הייתי במצב די מצוקתי, ובתוך זה היא אמרה לי שאני משחקת. איתה. אולי בה. והיא אמרה עוד דברים. הרבה דברים. שהיא טוענת שלא שמעתי נכון, או לא שמעתי את הכוונה האמיתית שלה. אבל שמעתי את המילים משחק, מניפולציה, לוקחת. וכולן כמובן התייחסו אלי. יצאתי מאוד שבורה מהפגישה, מאז כבר עבר כמעט שבוע. במהלך הזמן דברנו בטלפון, ואף נפגשנו שוב. היא טוענת שכשהיא אומרת שאני משחקת, היא מתכוונת למשהו אחר לגמרי ממה שאני שומעת. אפילו הזכירה את ויניקוט. היא לא מתכוונת שאני משחקת בה. אבל אני משחקת שם בטיפול בפגישות. העניין הוא שהדברים הם כבר בתוכי. אני לא מצליחה לחשוב על אפשרויות אחרות.מבחינתי היא חושבת שאני משחקת בה, מניפולטיבית, לוקחת ממנה דברים. ואני לא יכולה להתמודד עם זה. זה כאילו שהיא אומרת שבמשך שש שנים הכל היה משחק שלי. שכל הרגשות, התחושות, הרצונות, הנסיונות והמעשים שלי - הם כולם היו חלק ממשחק. אני לא יכולה להתמודד עם זה. ועם זאת, אי כן אוהבת אותה וכן רוצה אותה וכן צריכה אותה. ושני הדברים לא מסתדרים לי ביחד. זאת אומרת, הם מסתדרים יחד, אבל זה יוצר בלגאן מטורף בתוכי, וגם ככה אני "במצוקה" כמו שהיא אוהבת לקרוא לזה, כבר כמה ימים. אני מרגישה שאני לא מסוגלת לדבר איתה, ובטח לא להתקשר אליה - דבר שהיה מאוד מקובל, ועליה עדיין מקובל. אני מרגישה פתטית. מפלצתית. מניפולטיבית. מפלצת איומה ש.. שצריכה למות. אני יודעת שהכל כאן מבולגן ולא ברור וסליחה על זה. אתה לא חייב להגיב. יודעת שקשה איתי מידי. סליחה.

ואם אני לא מסוגלת ו או מצליחה ליצור מרחב מספיק? זה כאילו הכל הפך להיות כדור שלג מאוד רציני, שממשיך להתגלגל ולגדול. ולרמוס. כל דבר שבדרכו-אותי. אני יודעת שאני במצוקה ואחת אמיתית. אם חל שיפור בחודש האחרון מבחינת פגיעה עצמית שעלה לי בהרבה מאמץ וקשיים, אז כרגע חזרתי אחורה לגמרי, ועוד הרבה יותר מכך. אני לא מצליחה לראות ולדעת שום דבר. כל מה שרץ לי בראש זה הידיעה שאני מפלצת מניפולטיבית שאוהבת לשחק במטפלת שלה. כל מה שרץ לי בראש זה שמה שאני טענתי מולה במשך כל השנים האלה והיא אמרה לי שזה לא נכון, פתאום עכשיו היא הודתה שהכל היה נכון ואמיתי וגם היא חושבת כמו שאני חושבת כל החיים שלי. השארתי לה הודעה שאני לא אגיע לפגישה הבאה. גם ההודעה הזאת עלתה לי במחיר. כזה של אשמה, של פתטיות, ושל מפלצת. אני לא יכולה להתמודד. הפעם באמת אני לא יכולה. ונדמה שדווקא הימים האלה פתאום מלאים טריגרים וסערות ופגיעות. מכל העולם ואשתו. אין לי כח יותר. במיוחד לעצמי. שונאת אותי מוות. הלוואי שיהיה בי את הכח ללכת. פשוט למות.