תהיות... מחשבות... ועצבות...

הי. ... בעוד 50 שנה.. לא אתם ולא אני אהיה כאן... ואולי אפילו בעוד שנה או חודש... אז מדוע אין אני יודעת ליצור לעצמי ימים של אושר, התלהבות, סקרנות והנאה? ..הרי כל אחד מאיתנו שנולד, זכה כביכול בפיס. כי ממליארדי זרעים וביציות, נולדת אתה, אני... אז מדוע אני עצובה? מביטה דרך זגוגית מאובקת אל ייפי הטבע, ומצליחה לראות רק את האפרורית והאבק?.. והרי יש להניח, שיש פרחים, שמש, תינוקות צוהלים, אנשים צוחקים... ומדוע אינני מצליחה לראותם?... מה עושה אותך אודי, עם יכולת להתמודד עם העולם הפרטי שלך, וגם למצוא את הזמן לסייע לאחרים?.. בין ריצה לבנק, לאסיפת הורים של הילד, קניות בסופר ועבודה?... איך אתה מצליח לאסוף את הכוח, על מנת לסייע לאחרים?.. ומעולם לא אושפזתי, ולא הוגדרתי כלוקה בנפשי... אז איך לאנשים כמוך ישנה היכולת לפנות לעצמם זמן,אנרגיה לתמוך באנשים אחרים?... ..והרי בעוד 50 שנה... ואולי 10 או חודש... כולנו לא נהיה עוד כאן, ואני עומדת להפסיד את הצ'אנס? בברכה, איריס (חדשה כאן)

שהלום אודי. דימוי המנוע מעניין ומקורי. אלא שנדמה לי, שאדם הנרתם להתנדבות, זקוק לעוד "מנת אנרגיה" מעוגת הכוח הטמון בו. יתכן ויש אנשים, שצוברים עוד כוח, בהרתמות למען הזולת. דווקא אני, שעיסוקי נושק לנתינה, ומחשבה כל העת על האחר, זקוקה לכיוון ההפוך: לחשוב על עצמי קצת, בכיוון של אגירת האנרגיה ולא פיזורה. במילים ישירות יותר: אני מתקשה למצוא כוח למטלות הבסיסיות ביותר, וספק אם אוכל להיבנות מנתינה נוספת לזולת, ש"תבזבז" את המעט שעוד נותר ומסייע לי לעשות את המינימום. לא שיכנעתי אותך, אודי. נכון? כי יש הגיון בדבריך. אך יש גם פער בין מה שהגיוני לעשות לבין מה שאני חשה, שאני יכולה לעשות בשעה הזו. אינני יודעת... יש משהו משכר ומושך בנפילה לחוסר היכולת. אולי אני נשאבת לכך. זה פחות דורש ממך להתגייס ולהרים את עצמך. ואני מחפשת את המנוע הזה, שאולי פעם היה במחסן האישי שלי.. ועתה נדם.... איריס. תודה.7