אהלן

הי אודי, היום אני מעדיפה שתשיב רק אתה (אם זה בסדר, חברות). (באמת). אני נמצאת בין עניינים.. קרו כל מיני עניינים, אבל עוד לא הבנתי אותם.. haven't wrapped my mind around them yet זה ביטוי נחמד, לא? כך אני מרגישה.. או אולי כמו ציפה במרווח סינפטי.. בין קצה אקסון לקצה דנדריט.. צפה. זהו. האמת שאין לי יותר מה לכתוב. מקוה לעוד כמה רגעים של חסד, עד שקצה אחד יתחיל לירות לקצה השני. אמצא את עצמי, אולי, תחת אש צולבת. לא תהיה ברירה אלא לבלוע כמה פירורי אציטילכולין ולקוות לטוב. זה לא כל כך מובן, כל זה, אני יודעת.. אני פשוט משאירה הכל במרחק בטוח ממני, אז בלי יותר מדיי מילים. (יהיה בסדר, נכון?) בא לי לדבר איתה. (זה טוב, נכון?) זה טוב שאני מחכה.. אני אמשיך לחכות.. לפעמים, בדמיון, בא לי לחבק אותה כמו שמחבקים תינוק קטן- בעדינות, להחזיק-ללטף בעדינות את הראש מאחור, ולקרב אותה לאט לשקע הצואר. היא חמודה. טוב.. אני קצת לא ברורה, אז אסיים כאן. נהיה בקשר, לילך

אני בסדר. פשוט באמת עוד לא בשלב לדבר על זה.. גם לא איתה. היא רוצה שנדבר כשניפגש, אני קצת פחות. לפעמים אני תוהה איך אפשר לומר את כל מה שרוצים, כשהזמן המשותף קצר כל כך.. איך אפשר לשתף במאורעות ה"גדולים"- בעלילה החיצונית של חיי, וגם ברסיסי המחשבות, שלא נפרטים תמיד למילים מפורשות, ונוטים להישאר כתמונות ודימויים פנימיים, and stir things up inside me ואיך עוד נשאר זמן לדבר כמה שצריך ורוצים על נימי הקשר הנרקם בינינו. עם מי עוד אפשר לדבר על נימי קשר, בלי שישתעמם? איך אפשר לדבר על כל הדברים האלה? אף פעם אין מספיק זמן.. איך אנשים אחרים מצליחים? לא בא לי לתכנן מראש את הזמן, ואני אוהבת כשהשיחה הולכת לאן שהיא הולכת, ואני אוהבת להיות מופתעת קצת ממה שבחרתי בסוף להגיד, גם אם לפעמים יש לזה מחיר ופספוס. אבל בכל זאת- נורא קשה לא להספיק הכל. טוב, יצא מונולוג קצת טפשי.. לא נורא? שתהיה שבת שמשית ונעימה, לילך