אין

שש שנים.. "חגגנו" שש שנים.. או יותר נכון להגיד, שהיינו אמורות לחגוג.. אבל.. במקום לחגוג הרסתי.. במקום לחגוג נפלתי.. במקום לחגוג בכיתי.. במקום לחגוג רציתי למות. שש שנים איתה, התחלנו מפעם בשבוע, עלינו לפעמיים, שלוש, ירדנו שוב לפעמיים. שש שנים שבהם אני לא יודעת מה עשיתי, כי שום דבר לא השתנה. שש שנים ואפילו פעם אחת לא הצלחתי לדבר איתה על הפגיעות שעברתי. שש שנים ואני עדיין לא מצליחה באמת לדבר איתה. על שום דבר כמעט. שש שנים שאני מתביישת ממנה. שש שנים ואני עדיין יושבת כל פעם מחדש על הריצפה, מכווצת. שש שנים ואני עדיין פוגעת בעצמי. שש שנים ואני לא רואה את הסוף. שש שנים ואני עדיין רואה רק סוף. שלי. שש שנים והכאב רק נוכח יותר. והשנאה במלוא עצמתה. והמפלצת מרגישה הכי בבית שהיא יכולה. שש שנים ואין לי כח יותר. משוועת לחידלון. סליחה :(

וואו..אני ממש מזדהה עם כל מילה שכתבת רק שאצלי אני בחגיגות ה- 3 שנים , זה כל כך מפחיד ומייאש לחשוב שזה לעולם לא משתנה..

לא ציינתי שלפני שש השנים האלה היו עוד כשנה וחצי בטיפול אחר.. אני מודה שהייאוש גדול.. אבל מודה גם שלא רוצה (ברור שגם לא יכולה) לוותר עליה ועל הפגישות שלנו.. אני מאחלת לך שדברים כן ישתנו אצלך ושתרגישי בשינוי הזה.. שתרגישי שאת צועדת בשביל ומתקדמת אל עבר היעד שלך..

הצירוף "שש שנים" מופיע בהודעה שלך. נראה קצת מיותר לספור... אבל 12 פעמים אומרות משהו. שבמקום "אין" את בהחלט יכולה לכתוב "יש". יש לך שש שנים איתה. ואם היית שואלת אותה, מה דעתה אחרי כל השנים האלה? לדעתך היא היתה עונה ש"שום דבר לא השתנה"? לדעתי לא. למה? כי למה לה "לבזבז" עלייך שש שנים, ולהמשיך הלאה איתך, בידיעה שלה שזה מיותר ואין שום שינוי? את רוצה - ובצדק - לראות שינויים אחרים, גדולים. את רוצה - ובצדק - שיהיה לך כבר טוב. כי מגיע לך שיהיה לך טוב יותר. אבל בינתיים תנסי להיות ערה לשינויים הקטנים, תשאבי מהם את הכוח כדי להמשיך, בידיעה שלא צריך לחשוב כבר עכשיו על הסוף (או לראות אותו). את "יום השנה" שלי אציין במרץ... 11 שנים. אם אני רואה את הסוף? לעזאזל, לא! היא כבר אמרה, שזה Forever. עד שהמוות יפריד בינינו (והיא, כמובן, התכוונה למיתה מזיקנה; שלה). חצי מהדברים שכתבת, אני מכירה עדיין... והאמת? גם לי אין מושג מה עשיתי. והיא טוענת שהשתניתי. בימים טובים, אני שותקת. בימים רעים, אני מסכימה; השתניתי לרעה. לכל דבר בתהליך יש זמן משלו. ושש שנים הן המון "יש". ואת לא בתחרות עם אף אחד, כך שגם אם את זקוקה לעוד שנה-שנתיים, לפני שתוכלי להיות איתה יותר, זה בסדר. TM.

תאמתן דברים, את והמטפלת שלי?... מעניין.. גם בינינו יש ידיעה ואף זה נאמר לא פעם.. שאנחנו תמיד נשאר יחד.. עד שהמוות יפריד בינינו.. כל פעם שזה נאמר אני מחייכת.. (גם היא מתכוונת למוות שלה מזקנה, אני דווקא מתכוונת למוות שלי). אני יודעת שיש לנו עוד הרבה מאוד זמן ביחד.. זה קצת מרגיע אותי.. אבל גם קצת מכאיב לי.. (לא הלהיות יחד איתה, אלא הידיעה שאני תמיד אצטרך טיפול, אצטרך אותה, שאף פעם לא אהיה מספיק "בסדר" לבד..) אבל אני רוצה להרגיש שמשהו קורה.. שמשהו זז.. שמשהו משתנה בי.. והיא (צדקת לחלוטין) חושבת שדברים כן השתנו בי.. היא טוענת שאני עדיין לא רואה את זה, כי אני בתוך זה.. אבל האמת היא שזה לא מספק אותי, לא מרגיע את ההרגשה הקשה שכל כך הרבה שנים עברו ואני מרגישה שאני עדיין בדיוק באותו מקום בו הייתי כשהתחלנו.. לגבי ה"יש" ו"אין".. מעניין שלאחרונה היא גם העלתה את העניין הזה.. היא טוענת שאני רואה כל הזמן "אין" ואני לא מצליחה לראות "יש" אפילו (שלטענתה) יש "יש". אז לרגע אני אנסה לתפוס קצת הרבה מרחק, ואני אגיד ש.. אני יודעת ש-יש דברים טובים בכך שאני שם, איתה, במשך כל כך הרבה זמן.. אני חושבת שיש ביחסים שלנו משהו מיוחד.. (היא כל הזמן אומרת שהיחסים שלנו נעשו מיוחדים). אבל אני גם אגיד שזה מייאש, מכאיב, מעציב.. והלוואי והייתי פחות מפלצת ויותר נורמלית, ואז דברים אולי היו זזים יותר.. שיר

אין בי כח :( אני רוצה למות צריכה למות איפשר ככה יותר