לסוריקטה

הי סוריקטה יקרה תודה שבאת! אני כבר הרבה זמן עומדת בחלון ומחכה לך. אולי קצת כמו ילדה שמחכה שהחברה שהיא הזמינה בבוקר בבית ספר תבוא אליה אחרי הצהריים. והיא הכינה לכבודה כבר את כל הכיבוד, והיא התלבשה והתגנדרה, ועכשיו היא עומדת בחלון ומחכה. לא מעזה להתקשר, כדי לא להפריע, כדי לא לגלות שנשכחה... אוף איתי, יחסים איתי כרוכים ברגשות אשם בילט אין לצערי... אם רק אפשר היה להוציא את האפליקציה הזאת. אם יכולתי להיות יותר קלילה כאיילה, זורמת כדגיגה, מקבלת באהבה את מה שבא ואת מה שלא בא. וכמו שאת אומרת, אם יכולתי לעזוב, לחזור, להפרד, להתחבר, והכל ללא הכובד הנורא של הכאב המר, והכעס המטריף, והיאוש והאכזבה... ברור לך שאני קצת משליכה עליך, זה בסדר נכון ? (-: את כותבת שטוב ששיתפתי... ואני דווקא בנקודה הזאת בזמן מרגישה שאולי אני צריכה ללמוד נפרדות. אולי אני צריכה להפסיק לשתף כשהשיתוף מוביל לתוצאות-כאובות-ידועות-מראש. משפחה שלא יודעת להכיל את עוצמות הכאב שלי ומגיבה בתוקפנות רבה (לצערי, גם פיזית) כלפי. חברים שמגיעים ממחוזות אחרים, שלא מצליחים בכלל להבין על מה ולמה הכאב הנורא (כי "פרידה מבן זוג זה הרבה יותר גרוע מפרידה ממטפלת"...). אוף. בא לי לכתוב כאן דברים שאודי יצטרך למחוק. וכואב לי שהוא יצטרך למחוק אותם. כי איפה אפשר להגיד את הדברים האלה. אם למשפחה לא. לחברים לא. בטיפול לא (היא טוענת שמאחריותה לדווח למקום העבודה שלי). וגם כאן לא??!! אז מחויב המציאות שאני אשאר לבד דווקא עם הדברים הכי קשים? אפשר לשתף אותך סוריקטה, בפגישה שהיתה לי איתה היום. לפעמים הצורך (בעיקר של הגוף, אבל גם של הנפש), הוא להכנס למקום התופת, וכאחת הרשעים לקבל על עצמי את העינויים המכאיבים, להתמסר ולהתמכר להם. אבל הקשה מכל הוא להכנס לתופת ולהלחם שם, להלחם במכשירי עינויים, להלחם במכונות ההשמדה, להלחם מלחמה אבודה מראש, כי אני כל כך קטנה (ממש כמו כפינה...), והתופת עצום. ככה הרגשתי שם. היא מאד כועסת עלי אז כבר אין מקום לכעס שלי. ואני צריכה להלחם על הזכות לטעון שנעשה לי עוול, שאני לא הרשעית שמשתקפת דרך עיניה... לא להכנע לדרישה לקחת על עצמי אחריות מלאה לכל הארועים שהתרחשו (ממש מסע הצלב עבר עלי...קבלי עליך את אמיתותי או קבלי את גורלך). היתה שם בפגישה את האמת כפי שקרתה בפועל, ואת התפיסה שלי את האמת. לא היה בכלל מקום לאפשרות שאולי גם ההסתכלות שלה היא עוד זווית הסתכלות ולאו דווקא האמת המוחלטת. והיו שם סדרה של צווים חדשים שהוצאו ע"י הממלכה כדי להגן על המלכה מפני הנתינים... אין יותר אס. אמ. אסים, אין יותר אי-מיילים. זה פוגע בשלוות רוחה של המלכה ומפריע את מנוחת הצהריים שלה. אולי אם אנסה לתור אחר הטוב שהיה בתופת הזה, היה זה שהמלכה היתה נסערת ולא אדישה. איתי ולא לבדה. אבל ביקשתי ממנה שוב ושוב במהלך הפגישה שתפרט, מדוע ניתנה לי החנינה, מה השתנה, למה היא רוצה לקבל אותי בחזרה. והתעקשתי על הנקודה הזאת כי זה מה שהיתי צריכה כדי לשרוד בתוך התופת. הייתי צריכה לראות שריד ממה שהיה פעם, משהו ששווה להשאר שם למענו. הייתי צריכה לראות שהיא גם זוכרת אותי אחרת, מתגעגעת למה שהיה בינינו... והיא, בכלל לא רצתה לענות על השאלה, ולכשענתה אחרי שנדחקה לפינה (אחת-אפס לכפינה!), נתנה נאום חוצב להבות על נכונותה לטפל בשל הפוטנציאל הטיפולי של עיבוד האפיזודה שהתרחשה (והקהל שואג בהתרגשות... נצחון מוחץ של המלכה... כפינה לא מצליחה להתרומם בחזרה...). את כותבת שחשוב המפגש ביני לבינה, בשביל שיתקיים גם מפגש בין החוויה הפנימית למציאות, וגם כשאני אחרי הכל מנסה לשחזר ולהבין (רציתי להבין טוב את מה שיקרה בפגישה, וידעתי שהיא תסרב שאקליט ולכן ביקשתי ממנה אם יהיה בסדר שמדי פעם אכתוב... וגם לכך היא סירבה, אז רק השחזור נותר) עכשיו אני לא יודעת, מה היה שם סוריקטה? חוויה פנימית או מציאות? אם היא היתה קוראת את המכתב שלי אליך היה רק גובר זעמה ונראה לי שהיא בכלל היתה מחליטה לאשפז אותי על תפיסה מעוותת של המציאות. אני לא חושבת שככה היא ראתה את הדברים. מה היא ראתה את שואלת? היא ראתה ילדה שפשעה וכעת היא מנסה למצוא את האשם גם באחרים... ילדה שבזכות אינטלקט הצליחה לבנות תרחישים אחרים שבהם היא לא האשמה היחידה וכעת במקום לבקש מחילה היא מנסה "למכור" את הלוקשים שלה ולהפיץ אותם בקרב העם (זה מה שאני עושה כאן?). אוי סוריקטה... תודה שאת כאן. הקול שלך חשוב ויקר בין הקולות הפנימיים והחיצוניים. טוב גם שחורף, שכבות של בגדים יכולות לנסות להחזיק את הגוף מלהתפורר ויכולות לעזור להסתיר את מה שבפנים. אולי בתוך כל הבגדים מסתתרות גם המילים. גם השעות. להתראות גלי

גלי יקירתי, הגעת... נפגשתן... צורב, הולם בך, גם מרגש... קראתי כל מילה ומילה ומה שביניהן. לפרטים. אמיץ... עדין... נפיץ... מטלטל אותך. מטלטל גם אותה. את הבהלה האיומה שלך בתקופה האחרונה אני יכולה לדמות למן הריון, לתינוק שכבר התחיל להיווצר לגבש צורה ברחם, אך נדמה שהופל עוד בטרם יצא לאוויר העולם. ציפיות גדולות התנפצו. לא פעם ראשונה היא זו. לא פעם שנייה. חוויה נשנית וחוזרת. תחושה של אובדן גדול. אולי גם משהו שגרף איתו הרבה אובדנים אחרים. טרגדיה. אשמה. ייאוש. אבל אולי זו אינה הפלה ומוות. אולי באיזה אופן נולדת לה, עכשיו, וכאן נוצר פתח לשיקום ולניסיון בנייה של חיים ואהבה. לאחר התאוששות. בזהירות. בהדרגה. זמן. איום הכישלון נוכח גם הוא. מי ינצח בקונפליקט בין יצרים? יכול להיות שיש לך הזדמנות פז - ייתכן שהמטפלת הנוכחית יכולה להיות הדמות הראשונה בחיים שלך שאינה "כמותם". זה תלוי גם בך. גם את תצטרכי ללמוד לא להפוך אותה לכזאת אצלך פנימה. מאחלת לך גם למצוא מישהו מדייק יותר ומקשיב יותר ממש בחיים. מחוץ לטיפול. מישהו שבנוי מחומרים שונים מהמוכר, ושיוכל גם להיתפס ככזה. וכן, ייתכן שקיימים כל מיני דברים מכאיבים במיוחד, מאד אישיים, פרטיים, ייחודיים, שיכול להיות שתמיד תהיי איתם יותר לבד. ועוד דבר מה - את יודעת, כפינה, בעיניי, עלולה לטעות שהיא מן כל יכולה כזאת. (כפית קטנה של פלא, כפית כל כך קטנה לכל אני מוכנה). אולי החולשה שלה היא מעין כוח. ונראה לי גם, שאת צריכה לזכור שככל הנראה קיימים בך חלקים שמזדהים מאד עם הממלכה הדורסנית האדירה, זו שמקיימת יחסי גומלין שכאלה עם כפינה הפיצית והחלשלושה... באמת לא כוחות... מחזיקה לך אצבעות שתשרדי. שתשרודנה. שהטיפול יישמר. שהגבולות שהטשטשו והוגדרו מחדש יישמרו על הטיפול. שהוא יוכל להיות לך מיכל (אין מה לעשות, גם כאן הוא סופי, וטוב שכך, זה אנושי), וגם ללמדך בהדרגה להשתמש בצינורות חדשים משלך לניתוב הרעלים. להקטנת הצפות. רוצה להאמין שהיא מאד מקצועית, ושיש על מי לסמוך. בעיניי, מכאן, ומתיאורך הקט היא נשמעת כזאת. נסי להאמין, גם אם "על עיוור", שהיא יודעת מה היא עושה כרגע. אולי היכן שקל לבוז צריך יותר לנסות בבוא העת למצוא איפה להעריך ולהודות. גלי ממי, אם את נוקמת בה ("בהם"), את הורסת גם לך. בעיקר לך. את צריכה אותה. אני מאמינה שהיא דבר טוב שיש לך. באמת. על כל המעפניות שבה והעוול שנגרם והטעויות; על המחיר הבלתי נסבל והלא הוגן שנראה לך שתצטרכי לשלם; על הפיצוי שתצטרכי למצוא בך עצמך; על הויתור. הלוואי שתוכלי להם לכוחות ההרס המאיימים... יכולה להבין שמאד מזעזע עכשיו... תקופה... Take Care, סוריקטה

סוריקטה יקרה אמביוולנטיות בקריאת דברייך, מצד אחד חלק מהמסר המחזק הגיע אלי.. התקווה שנשרוד את זה, שלמרות הקושי עכשיו אולי יהיה משהו אחר... שהיא תשבור קצת את המעגל הזה שאני אבודה בתוכו כבר כל כך הרבה שנים, תפתח פתח לצאת ממנו. אבל את יודעת, גם היה קשה לקרוא את דברייך... אולי כי ראית יותר מדי... אני הרגשתי מבין מילותייך שאת מרגישה שאת מאוכזבת ממני... איך במקום להתלהב מהמילים הגדולות והמרשימות ראית שאני עסוקה רק בלכעוס ולהאשים? שאני לא מצליחה לראות טוב, רק רע. שאני ממשיכה לפצל והלרחיב את התהום הפעורה ביננו, במקום לנסות ולקרב, ממשיכה לחפש את השוני במקום להתמקד בדימיון בין שני הקצוות. קללת השיחזור הנצחי. שהמלחמה היא הדבר היחידי שמחזק. שבלעדיה אני מרגישה שאתרסק. אולי זה בסדר שראית... אבל היה קשה להרגיש שאני מאכזבת... הרגשתי בכלל נכון? כלומר, זה מה שאת הרגשת? כל כך מבולבל עכשיו, בניסיונה ליצור גבולות הרבה יותר נוקשים ובשל כך שהם עדיין לא הוגדרו עד תום, עכשיו זו מין תקופה בין המצרים שבה בהרבה דברים בכלל לא ברור לי מה הגבולות. וכשלא ברור לי מהם, אני מחמירה עם עצמי, מחשש להפגע פעם נוספת על ידה, ובדרך פוגעת פעם נוספת בעצמי. באמת פגיעה זו האופציה היחידה? מעגלים כבר אמרתי... זו הצורה הראשונה שפעוטות מציירים, אבל הם מצליחים גם להתפתח משם ולצייר דברים אחרים, אני עוד תקועה על המעגל. אני מצטערת שלא קוהרנטית. הייתי כל כך רוצה מילים של מישהו אחר. סוג של להיות מישהו אחר בזעיר אנפין. הייתי רוצה לכתוב כמו מאיר שלו, דרך מגע האצבעות שלו את כלי הכתיבה עד לדרך ההתבוננות שלו. קצת לחיות חיים של אחרים. אולי זה עדיף על פני לצפות באח הגדול? חבל שהבחירה היא תמיד בין רע לרע... להתראות יקירתי הנני כאן גלי