בוועדת האתיקה- סיפור דמיוני אמיתי לפורום

חלק ראשון סוף סוף, הגיע היום הגדול. התייצבתי באיזה בוקר סגרירי בוועדה עטופה בהרבה שכבות ובהרבה דאגה. היה חשוב להם לפגוש אותי, לראות את האדם העומד מאחורי המכתב. בבניין מנדטורי ישן עם רצפת לינוליאום ירקרקה כביצה טובענית, ותאורת פלורסנט בהירה וחסכונית- החלו לעלות בתוכי תמונות המתקן הצבאי הנורא ההוא בו שרתתי לפני שנים רבות. המסדרונות הצרים לא נתנו רמזים על חלונות, ומשך כל זמן הליכתי הרגשתי איך צעדי נדבקים לרצפה- כאילו פוזרו לכל עבר חתיכות מסטיק לעוסות ירקרקות. היתה לי תחושה כאילו אני טובעת בכל ערמות הגומי האלה ולעולם לא אגיע למחוז חפצי בו לא חפצתי למעשה כלל. כשהגעתי לקומה השניה חיפשתי את חדר 101. להפתעתי, מצאתי אותו במהירות. בצידו הימני הבחנתי בשלט קטן וצנוע-"וועדת האתיקה- ומנהל מקרקעין". באותו הרגע יכולתי לנוס על נפשי ולא לשוב עוד, אבל משהו בי ריתק אותי למקום ולא נתן לי לזוז- או שהיתה זו אולי רצפת המסטיק הדביקה. הרגשתי איך הלב שלי דופק, איך כולי הופכת להיות לב דופק אחד גדול. הקשתי בדלת שלוש נקישות קצובות. שמעתי מהעבר השני "פתוח" חלוש. בתסריט שלי אמור היה מישהו לפתוח לי את הדלת כמו איזה זקיף נאמן. משהו בכניסה הפרוזאית הזו גרם לי לחשוב שכל הדיון הזה עתיד להיות אפרורי, מייגע, חסר ייחוד וברק- כמו החיים עצמם. כשסובבתי את ידית המתכת השמנונית הבחנתי מאחור בשלוש דמויות השקועות בשיחה ערה בינן לבין עצמן, נשענות על שולחן, וריח של קפה שחור טיפס והסתלסל מעלה מתוך כוסות הזכוכית שלהן כמו איזה שד ערפילי וחדור אמביציה. היה נדמה לי כאילו תכננו משהו אחר במקום והרגשתי קצת אפילו לא נעים להפריע ככה באמצע החגיגה. לא היה שום דבר מבשר. שום דבר שהפריד בין המציאות שבחוץ למציאות שבחדר. כאילו מסטיק גדול הדביק גם את כל החלקים ועשה מהם גוש אחד ענקי לא מובחן. הרגשתי איך אני נעלמת. נכנסת בטעות להקרנה של סרט אחר. אבל זה היה הסרט שלי- ולכן זה היה נורא אפילו יותר. יצאו ממני כמה טיפות חלושות ומרומזות של "שלום" בקול הילדה החדשה בכיתה. הם השתתקו פתאום ואחד מהם אפילו סובב את ראשו אלי. "וועדת האתיקה?" שאלתי בהיסוס "כן..." "אה... אני אה... רפאים... היה אמור להיות היום איזה דיון... אהה... בקשר למכתב ששלחתי... ו... הנה הגעתי..." לא חשבתי אפילו שאצליח להגיע לסופו של המשפט. "והנה הגעת..." אמר הגבוה והמשיך "וכדאי שנתחיל כי בדיוק עוד שלושים דקות מתחיל דיון אחר...". האיש הגבוה הרזה נדמה היה כראש הלהקה שמוביל במיומנות את התנועות ואת מהלך הענינים. הוא התישב במרכזו של השולחן, הורה לפמליתו לשבת מעבריו, צירף כמה מסמכים יחד ואז הישיר אלי מבט: "את יכולה לשבת גם". "כן, תודה..." אמרתי. מאחורי עמדה ערמת כסאות שנראתה כמו פסל סביבתי המתפרש לכל צדדיו, וכל כסא נראה היה כתומך חיוני במגדל הקוביות השברירי הזה. המשכתי לשייט את מבטי והבחנתי בצידי השמאלי בכסא עץ סטודנטיאלי עם שולחן. על שולחן הצד הקטן היו חרוטות נוסחאות מתמטיות, קללות ושמות. התיישבתי. "טוב... שנתחיל?" פתח הגבוה הממושקף. "קראנו את המכתב שלך בנוגע לאי שביעות הרצון שלך מהטיפול של ד"ר פארש, וחשבנו שהיינו רוצים לבדוק אתך כמה ענינים. אבל חשוב לנו קודם כל לומר לך שהוועדה שלנו פועלת ברוח הזמן תוך הדגשת השקיפות ככלי מרכזי למשא ומתן". "למה הכוונה?" שאלתי. "אני מתכוונן לומר שבתור דוגמא אישית אנחנו נכריז על האסטרטגיות שלנו בכל שלב ושלב בשיחה- כדי לאפשר שקיפות והגינות השיח". לא היה לי מספיק זמן לחשוב על תוכן דבריו כי מייד קרא הימני שבחבורה שהיה לו מבט ערמומי של יועץ משפטי: "מטרה מספר אחת: לערער את מקורות התימוכין וגרסתה של הנבדקת" מיד אח"כ נראו עולות מתוך שיקופית מוקרנת על מסך- אותן מילים שחורות מהדהדות על רקע בהיר. מתוך התיקיה העבה הזו הוציא הממושקף כמה ניירות, עלעל בהם שוב וחייך במין חיוך ירח יודע כל. הוא הישיר אלי מבט ואמר: "טוב, רפאים, עומדות לפניי כמה חוות דעת ששלחת... אני רואה פה מישהי בשם 'סוריקטה' " "כן", אישרתי, "סוריקטה- חתול האגמים". "סוריקטה. חתול האגמים... אמ... מעניין מאוד... ואת מצפה..." הוא המשיך "... שאנחנו נתייחס לחוות הדעת הזאת ברצינות...?!" "למה לא בעצם?" שאלתי. הוא התלחש מעט עם יושבי השולחן ושוב פנה אלי. "חתול- היא חיה כשרה? מפריסה פרסה?" תהיתי קצת על השאלה אבל מייד עניתי: "ודאי שכן, לכל החתולים שלי אני מתקינה פרסות- בשביל מה ללכלך את כפות הרגליים העדינות..??" "מעלה גירה...?" הוא המשיך לשאול, "מגרגר", עניתי. היה נראה כי דבריי הניחו את דעתו. הוא המשיך לעלעל באסופת המסמכים החשובה ופתאום שלף אחד נוסף. "אני רואה פה חוות דעת נוספת ממישהי בשם 'ילדה אשה'. "כן", חזרתי, "ילדה אשה". "טוב" הוא המשיך בתהיה: "אז על מי מדובר פה בעצם על 'ילדה', או על 'אשה'?" "זו גם ילדה וגם אשה", עניתי. "את מוכנה להסביר בבקשה?" הוא דרש. ניסיתי: "זו מין אמביוולנטיות כזו של לחוות שני חלקים של עצמך במקביל- גם להיות ילדה וגם אשה, וזה אומר ש..." אבל הוא מיד קטע אותי ואמר: "בסדר הבנו אמביוולנטיות, קונפליקט, אותי כרגע מעניין לדעת, רפאים, מה היתה אותה 'ילדה אשה' בזמן כתיבת חוות הדעת- ילדה או אשה... משום שאם היא היתה ילדה.." הוא פתאום שינה את קולו והוסיף: "בתור קטינה שכזו- חוות הדעת שלה פסולה מכל וכל ותחשב לממצא לא תקף! לא תקף! את מבינה מה אני אומר...?". האמת, התבלבלתי לגמרי. חשבתי רגע ואמרתי : "אני באמת לא יודעת..." הוא המשיך ואמר, טוב בואי נניח לזה כרגע, העניין ייבדק, ובהמשך נדע יותר לגבי תקפותו." "טוב נמשיך..." הוא נראה טרוד ומהורהר, "אני רואה שיש לנו פה גם את לילך, גליה, שיר, נילי- איפה שמות המשפחה שלהן?" "אין להן שמות משפחה יש להן רק לינק", עניתי. "יש להן רק לינק, אין להן שמות משפחה... כתובת, מספר תעודת זהות, מידת נעליים, משהו מזהה...?" "אני- תמיד מצליחה לזהות אותן..." - הרגשתי צורך להעיר. הוא המשיך לעלעל בניירותיו בזמן שדיברתי, הוציא פתאום אחד נוסף ונראה כאילו עומד להגיש לי אותו ואז אמר: "אודי בונשטיין, ד"ר אודי בונשטיין, "ואיזה מין לינק הוא זה...?" "זה לא לינק זה שם אמיתי, רק למנהל הפורום יש שם אמיתי". ואם אני מבין נכון ד"ר בונשטיין הוא מנהל הפורום." "כן", אישרתי, "מנהל פורום פסיכולוגיה קלינית". "יש לו משרד?" שאל. "לא חושבת". "ומזכירה?" "לא יודעת... ", "אז איך את משאירה לו הודעות?" "אני פשוט שולחת אותן", "והוא תמיד שם?" "כל השבוע חוץ מאשר בימי שלישי שישי ושבת. בד"כ הוא משיב מאוחר בלילה. מין ציפור לילה כזו... מביאה לכל אחד את המילים הנכונות. לפעמים גם שירים". "מנהל, מנהל... מלמל ולפתע עצר. "... איזה מין מנהל זה בלי מזכירה ובלי משרד- מנהל שנותן חוות דעת מקצועית בשעה שרוב האנשים מתחילים כבר את שנת החלום שלהם? את נחקרת עכשיו, רפאים, תחת אזהרה!" "אני...??? נחקרת תחת אזהרה...?" לא הבנתי את פשר העניין. הוא הציץ בי בחשדנות ונראה חסר מנוחה. "איזה מין פורום זה???" שאל. "כל מיני אנשים שמדברים בענפי העצים על כל מיני נושאים וקשיים"- אמרתי. "על איזה סוג של קשיים מדברים בעצים האלה??" הוא שאל בהתענינות ספקנית. "למשל..." חשבתי רגע, "קשיים עם המטפלים שלהם...". הוא הביט בי בהשתהות ואז סינן: "אני באמת לא מבין... אנשים באים לטיפול כדי לפתור את הבעיות שלהם ועכשיו את אומרת לי שצצות להם בעיות חדשות עם המטפלים שלהם...? אז מה עשינו פה...? איפה היעילות...?? לא חבל ככה לבזבז משאבים וכוח אדם...? ככה עובדת מערכת שרותי הבריאות שלנו במדינה???" שתקתי. לא ידעתי כבר מה לומר. "אז ספרי לי בבקשה, מה עשית בפורום הזה רפאים, אה?" הוא שאל בספקנות. "כתבתי את הסיפור האמיתי שלי..." אמרתי בשקט. "כתבת את הסיפור 'האמיתי' שלך בשם של מישהי בשם רפאים... אמ... מעניין... ודיברת עם אנשים 'אמיתיים' ללא שם וכתובת..." הרגשתי צורך למחות ואמרתי: "הם לפעמים אמיתיים בעיני יותר מהרבה אנשים אחרים שפגשתי בחיים האמיתיים". "ומה בדיוק הסיפור ה'אמיתי' של ה'רפאים' הזו אה...?" הוא שאל בתוכחה. "שמאז המקרה ההוא עם ד"ר פארש הפכתי לרוח רפאים. אבל כל החברים בפורום טוענים שהם יכולים לראות אותי". "אתם נפגשים?" "כן בפורום הוירטואלי", "אז איך אתם יכולים 'להפגש' אם הפורום וירטואלי?" "לא יודעת, זה פשוט קורה..." "את מבינה כמה שהדברים שאת אומרת נשמעים מופרכים ובלתי סבירים...? מצד אחד את אומרת שהנזק שגרם לך ד"ר פארש הוא שהפכת לרוח רפאים. אבל מצד שני את טוענת שהם יכולים 'לראות אותך' ואני גם אפילו אביא פה ציטוט של ילדה אשה שרק מחדד את העניין: 'ומכיוון שאינני רואה בדרך כלל רוחות רפאים... אין לי אלא להניח שאת אשה בשר ודם'- אני מוצא פה סתירות וכשלים לוגיים חריפים בדברייך!" הייתי מופתעת, ולא ידעתי כבר מה לומר. אבל החלטתי להמשיך בכל זאת: "וגם... שהדלעת שלי כבר לא נוסעת". "את נוסעת בדלעת...?? מעניין ממתי דלעת נעשתה כלי תחבורה...?" "זה רק סימבול". "סימבול למה?" לזה שאני כבר לא בתנועה יותר, שהזמן נעצר מאז". "הזמן נעצר? אמ... מעניין... אולי את פשוט צריכה להחליף כבר את הסוללה בשעון...??? מה את אומרת...? שווה לנסות?" ככל שהתקדם הזמן נעשה הממושקף זחוח דעת יותר ויותר והחל להתלהם בדבריו: "את כותבת במכתב שהחלו להווצר אצלך מחשבות אובדניות מיד עם הסיום הטראומטי. איזה סוג של מחשבות?" "שרציתי לתלות את עצמי כמו מובייל". "כמו מובייל?", "כמו מובייל", עניתי. "ולאיזה מטרות תלוי היה המובייל הזה, לנוי?" "גם". "את מבינה מה את אומרת בעצם? לתלות מובייל לנוי- משמע שהיו בך כוחות לקישוט, ואפילו הייתי מוסיף ואומר- זמן בטלה לזוטות שכאלה. הלוואי על כולנו! אני לא מבין איפה פה האובדנות בתלייה הזו...!!" "אתה לא מבין...?" "לא, לא מבין...!". הוא עצר רגע: "היו בך מחשבות אובדניות גם לפני המפגש עם ד"ר פארש?" "פה ושם". " נו... אז לתרץ את זה במפגש זה קצת נסיון לחבר ארועים באופן מאולץ- לקיים קשר כפוי של סיבה ותוצאה". "אבל לא באותה תדירות", הוספתי. "באיזו תדירות?" "לא זוכרת". "בואי נעשה בדיקה..." הוא כיוון שעון לחמש עשרה שניות. אמר לי לשקוע באסוציאציות חופשיות. מיד אחר כך שאל אותי: "כמה פעמים עלו בך מחשבות אובדניות?" אמרתי: "עשר פעמים". "בערך מחשבה אחת וחצי על כל שתי שניות- מרשים בהחלט..! מה, התאמנת לפני...?" "קצת..." , הצטנעתי. "רגע... בואי נכפיל את זה בארבע- ארבעים מחשבות התאבדות לדקה. מה היתה התוצאה שלך לפני המפגש 'הטראומטי' עם ד"ר פארש...?" "אני לא בדיוק זוכרת- זה רשום בטח איפשהו בתיק הרפואי". "טוב מילא", סיכם ונשף אויר החוצה, "נטפל בזה אח"כ..." שוב הכריז הכרוז על שינוי האסטרטגיה בקול ומיד גם עלתה השיקופית המתאימה: מטרה מספר שתיים: לנסות להוכיח כי גם טיפולים קודמים כשלו ולכן לא ניתן לייחס כשלון טיפול נוכחי זה למטפל אלא למטופל עצמו. הממושקף דיבר מתוך הניירות ואמר: "אני רואה רפאים שהיית בביופידבק. "זה עזר?" "לא בדיוק. הסרטים לא הצליחו להרגיע אותי". "זה מה שאת עושה בביופידבק, רואה סרטים...? תודי שזה מגוחך... ואת עוד מצפה שזה יעזור...!" "לא יודעת", המשכתי, "אבל גם התמנון נראה היה לי עוין". "התמנון נראה היה לך עוין... מעניין... איזה דברים חשבת שיעשה לך התמנון? אה..? יציע לך אולי איזו הצעה לא מכובדה...? ככה לקבוע קביעה מוקדמת ולהקיש היקש נטול בסיס מוכח אודות חית מיים תמימה?" שתקתי. הוא המשיך כאילו ממתיק איזה סוד ואמר פתאום: "אני אביא פה איזה ציטוט מד"ר אודי בונשטיין שאבחן אותך באיזושהי שיחה כ'מסמנת איקסים סדרתית' ". "הוא לא אבחן אותי", תיקנתי, "רק העלה זאת כשאלה, וחוץ מזה אתה בעצמך אמרת שחוות הדעת הזו לא תקפה..!" "ודאי שהיא תקפה", הזדעק, "כשיודעים לעשות בה את השימוש הנכון...!" הוא חזר להציץ שוב בקלסר. "אני רואה, רפאים, שהיית גם באנאליזה". "כן, ניסיתי אנאליזה". "אצל מי אם יורשה לי לשאול?" "אצל ליזה". "מטפלת אשה?" "לא, דווקא גבר". "ואיך היה?" "לא שכבתי על הספה". "למה?" "היא לא היתה לי נוחה. קנה לי אפילו מזרון פוטון, וסדינים של וולט דיסני ובכל זאת זה לא עבד. אפילו הלכנו יחד לחנות תמונות לבחור כאלה שיעוררו אצלי דחף לשכב. על הספה- אני מתכוונת". "ומצאתם?" "לא ממש. בחרתי דווקא שעון". "למה שעון?" "כדי שאוכל לדעת מתי נגמר הזמן. זה היה אפילו שעון מעורר כי לפעמים הייתי נרדמת". "נרדמת?" "נרדמת". "על הספה?" "לא, על הכורסא- אמרתי לך שלא שכבתי על הספה". "אנאליזה בלי לשכב על הספה? מענין מאוד... מטופלת מורדת...?" "לא, אבל פעם אפילו שכבתי". "על הספה?" "לא, על הרצפה". "למה על הרצפה?" "כי רציתי לישון, הייתי מאוד עייפה". "למה לא על הספה?" "הרצפה היתה יותר נוחה. וגם זה הכי נמוך שאפשר לרדת" הוספתי. "ובכלל.. לא אוהבת שמשקיפים עלי מהצד". "מאיזה צד את לא אוהבת שמשקיפים עליך?" "התכוונתי בהפשטה". "הפשטה? היתה בחדר הפשטה? הוא הפשיט אותך?" "לא, רק לפעמים לקח ממני את המעיל בימות החורף הגשומים". "ואותו את לא תובעת?" "לא היה על מה...!" "על הפשטה! תתבעי אותו על הפשטה!!! ". באיזשהו שלב התעייפתי. הרגשתי שכל הסיפור הזה לא היה בעצם רעיון כ"כ מוצלח. שאני כבר לא מבינה אם מבינים אותי, ואני לא מבינה אפילו אם הבנתי את עצמי. התחלתי בהדרגה לשקוע לתוכי, להרגיש איך קולות העולם שבחוץ הולכים ונעלמים, ואיתם- הקולות שבפנים. המשך יבוא... *הערה- כל השמות בסיפור בדויים ואין ביניהם כל קשר למציאות (טוב נו... חוץ מכמה שלא). רפאים

מרגישה שלא יהיה המשך לי- על כל פנים

רפאים הי, קראתי ומצאתי את עצמי מחייכת..לאט לאט שמעתי את עצמי צוחקת בקול..יותר בקול..ולפתע בוחבקת...והבחוק גבר וגבר..לא יכולתי להפסיק את הקריאה ואת הבחוק...בחקתי המון לאורך הקריאה. יכולתי ממש לראות ולהרגיש את המסטיק הירקרק הלעוס....שמעתי בתוכי שוב ושוב את השאלה מי הנורמלי פה בעולם ???האם זה יום ?לילה ?מי השפוי ???למי ניתנה הרשות ועל סמך מה ,לקבוע "מי שפוי "???הכח והרשות למי נתונים ???מה הם עושים בכח שניתן להם ???ועוד הרבה הדהודים... גם אני נמצאת באנליזה .(לא אצל ליזה אלא אצל אנא..אולי אצל אנע ערף..) לא שכבתי על הספה אפילו פעם אחת..עצם המחשבה על שכיבה על הספה גרמה לי לרעד בלתי נשלט..אני יושבת באופן קבוע על הרצפה.. רפאים,קראתי וממש נכנסתי לבניין המנדטורי הישן עם רצפת הלינוליאום..הרגשתי את השמנוניות של ידית המתכת.... תודה על הטיול !!!

היי במבי... הוואו שלך נשמע כ"כ חזק שכמעט העיף את התקרה הגבוהה שלי. זה מרגש שזה נגע בך. אני מסתובבת עם החומרים הפנימיים האיומיים האלה כבר יותר מדי זמן. כשקראתי את הסיפור הזה שוב הבנתי שרק מוח מעוות יכול לייצר מצבים הזויים כאלה, או נסיון חיים עגום שנתקל במצבים מאוד דומים. אבל זה בערך אותו דבר, לא...? חיי המציאותיים הזויים כנראה יותר מהסיפור וזה עשה אותי מאוד עצובה. כי אין רחמים. שוב תודה לך במבי ושמחה שחזרת. את תמיד מוזמנת לכאן. רפאים

רפאים יקרה, רוצה רק לחזק... מאמינה בך רואה את כוחותיך אבל גם את הסבל הרב (גם כשהוא כתוב בכשרון רב הוא מדמם לי מהמחשב). י.

מה שלומך בימים אלה יקרה...? קודם כל שוב תודה על חוות הדעת למרות שכפי שראית לא היה ברור באיזה חלק שלך השתמשת כדי לייצר אותה (ילדה או אשה?). למה ילדים לא יכולים לכתוב חוות דעת? יש להם הרבה מה לומר. אבל את רואה איך הם חסרי גמישות בוועדה. כן.לסבל אין תחתית כמו לגיהינום ואני נוכחת בזה כל יום שעובר. כולם פוחדים נורא מהגיהינום כאילו זה מימד אחר. ולמען האמת הם צודקים. אבל העובדה שהוא מתיימר להקרא 'חיים'- מקשה עוד יותר על כל העניין. אבל הטעות היא שלכולם נדמה שהוא ממוקם באיזשהי ספירה מרוחקת אחרת. וזה הנורא באמת. יכולתי להסתגל לרעיון שאני בגיהינום אם באמת היה שלט כזה תלוי בכניסה. הציפיות שלי היו בהתאם. אבל אומרים לי משהו אחר לגמרי. פה זה החיים. ואני לא רואה אותם, ולכן חשה מאוד מוחמצת. ולתחושת החמצה יש טעם מר. הכי מר שאפשר. סבל כפול: גם לסבול וגם להרגיש שאתה לא אמור רק לסבול. הרי חיים פעם אחת. ואין לי הרבה דרישות מהחיים. סבל זה חלק ממנו. אבל כשיש רק סבל בלי שום הקלה אין לחיים שום ערך כי אין שום מרווח נשימה. מצטערת על הכבדות אבל אני הולכת ונעשית כבדה מיום ליום כאילו בלעתי איזה פסנתר כנף ואני נגד ניצול של חיות אז שערי בנפשך איך אני מרגישה. תודה לך שאת פה ילדה רפאים

כמה סבל עברת.. את אמיצה .. מחכה להמשך.. ושולחת לך חיבוק - אם תרצי שרית

היי שרית, מה שלומך? אני מודה לך על המילים. מתקשה לראות כרגע את האומץ במעשה. זהו אומץ של מתאבדים של אנשים שכבר אין להם מה להפסיד כי אם היה אכפת לי מחיי ההשלכות העתידות של העניין היו עומדות לנגד עיני ועוצרות אותי. אבל בגלל שלא רואה שיש לי עתיד אז גם לא חשה שההשלכות האלה עומדות לפגוע בי כי בטח כבר לא אהיה. ואז נותר רק צדק צדק לרדוף. שוב תודה ומקווה שאת מצליחה קצת להתרומם לאט-אבל בטוח. להתראות רפאים