רפאים

הראש שלי מרוקן כעת, כמעט לגמרי. היד מדממת, ואני מתעקשת להתמקד ולא להתמקד בכאב. הערב הזה הזוי, הזוי לחלוטין. אבל אני על בקשת ההמלצה שלך לא פוסחת. כי יש לי מה לאמר. בעיקר יש לי מה לספר. כי בעיני את נפש עשירה. לא כבויה כי אם נסערת כמה קומות מתחת למינוס כבר קופאים, ואת בפעולה.. גם אם היא וירטואלית. מי כמוך יודעת, ועם הבינותי את דברייך, למקום זה, פורום זה, משמעות רחבה הרבה יותר מן המציאות. פקדונות ציפורנן של נפשות גדולות ומשמעותיות (סליחה אודי על השפה הנשית אני כרגע בהכחשה מוחלטת של גברים. לא אוהבת זין(נכון, אבל לא בכוונה גסה.. תן לי להיות באינטימיות של המילה). זה מגעיל. סליחה.) ואם לא לאף אחד. לפחות כאן. ואת, קוראת לעצמך רפאים, מדמה גם אולי את הוירטואליות כאן - בשמך. אך כאמור, הוירטואליות הזאת תופסת מקום של אמת ללא אחיזה. חבל, ללא אחיזה, אבל מקום של אמת. את באמת סוג של רוח. רוח טובה. נושבת בעורף. יש כאלו שיפחדו, יש כאלו שיבקשו עוד. אני מבקשת עוד.. אל לך ילדה.. אל נא תלכי.. כי אם תלכי, הראיני לאן.. אם לבד, לא עדיף יחדיו? ואז, עדין יש לחוד. לא אקח ממך את רוחך. למרות שאולי זה יהיה רצונך (?) רפאים, איזו עוצה יש לך. בך. בדמיוני את מרחפת לידי, קצת מעלי.. לבנה.. מתמזגת עם האוויר, נמרחת, נעה מצד אחד של החדר לצידו, אך הרוח לא נעלמת, שובל נמשך בזנבך, את לא יכולה להעלם מהר. איתך, ~נילי~

ע ו צ מ ה לא עוצה.. (מילה חשובה בדברי.. רפאים)

שלום לך נילי יקרה... מצטערת שאני חוזרת רק עכשיו, עברו עלי ימים קשים פיזית, עייפות והרדמויות בטרם עת, בטרם תם היום. מרגישה כאילו תמתי אולי אני. אולי תמה תמימותי- בעצם תמה כבר מזמן אבל עכשיו אולי באופן רשמי. חוות דעת כזאת אני מדפיסה בשלושה עותקים לפחות ואפילו מדפיסה על החולצה! רעיון לא רע- ללכת ככה עם חוות הדעת ברחוב מודפסת על החולצה- שיהיה ברור לכולם (ובעיקר לי) מי אני ומה אני ומאיפה באתי לכל הרוחות. אני רפאים, אני רפאים, אני רפאים!!! את יודעת באחרונה יש לי איזה משבר זהות אני הולכת ברחוב וחושבת לעצמי כל מיני מחשבות והשם המקורי שלי פחות ופחות נאמר ביני לביני בשיחות העמוקות שאני מנהלת עם אותה עצמי. במקום זה אני שומעת את עצמי אומרת הרבה 'רפאים' ומתייחסת יותר לשם הזה בהתבוננות שלי על עצמי במכלול הזהות. מקוווה שזו לא התחלה של איזה סימפטום חדש שאני מאמצת, כי יש לי מספיק אחרים לתחזק. את אמרת בהקשר לכך משהו מאוד משמעותי- שהמרחב הזה הוא מעין מקום של "אמת ללא אחיזה"- וזה באמת נורא מורכב ובלתי נתפס. איך יתכן מין פרדוכס שכזה- אמת ושקר- גרעין וכיסוי, חשיפה ומוגנות? אבל את יודעת משהו? זו בדיוק הדיאלקטיקה שניטשה מדבר עליה- על אותנטיות במסווה (כשמדבר על האדם העליון). כי לפי ההנחה הזו אתה כאדם לא באמת יכול להתגלם בגולמיותך משום שאתה מראש באת פגיע לעולם. ולכן לא ניתן לממש את 'האני' הטהור הזה ללא מסיכה. אבל שהמידע על העצמי ה'אמיתי' יהיה בעיקר נגיש לך. ופה אני חושבת שהתאוריה שלו נופלת כי הוא לא לקח בחשבון את ההשפעה של הסביבה על הבניית הזהות. כי השיקוף האישור או השלילה של חלקים באישיות- משפיעים על ההפנמה שלהם ולכן גם על תפיסת הזהות העצמית. ויכול להיות שבהקשר של הפורום 'האמת' ה'גולמית' יכולה לצאת לאור- רק כשיש תחושה בטוחה שלא תהיה לזה השפעה על החיים ה'מציאותיים' שבחוץ, רק כשיש תחושה של הגנה ואתה יכול להיות לא ממש עצמך- אתה יכול להיות הכי עצמך. זה מוזר באמת. מאוד מזכיר גילום של דמות בתוך משחק. כי המרחב הזה הוא בעצם אזור של משחק- שיש בו דמיון ומציאות- יש בו משהו מתעתע אבל בגלל זה- גם מגן. מול הסביבה בעולם המציאותי אנחנו שמים הגנות אחרות. מעניין מה אודי חושב על זה... פניה ישירה- אודי מה אתה חושב על זה? פניה כללית- מה אתם חושבים על זה? ובהקשר לזה שוב התמודדות עם איזו הנחה- אני בעלת עוצמה. איפה? פה? במרחב 'האמיתי' או 'ללא האחיזה'? ואז מאוד קשה לדעת זה יוצר בלבול. איפה ה'אני האמיתי' שלי מסתתר. האם התפקוד שלי בעולם החיצון הוא כוזב ומתעתע ובעל 'עוצמה'- אבל וירטואלית כי אני בעצם מתה מהלכת? האם העוצמה שלי מתבטאת דווקא איפה שאני חווה את החלק הפגיע שלי ומביאה אותו בלי סייגים? זה עולם של מילים- וזה של מעשים. מה יותר וירטואלי ממה אני כבר לא יודעת. מה זה ממשי, מה זה לחיות? לעשות או להרהר על העשיה? שניהם? למי יש יותר משקל? הבהירות הולכת ונעלמת לי ככל שאני מתקדמת ברכבת המילים הזו. מה שאני יודעת בוודאות זה שהמילים שלך נילי גרמו לי להרגיש פחות לבד. וזה אמיתי עם אחיזה ממשית. תודה לך נילי על ההארות המאירות ולהתראות בינתיים, רפאים