התמודדות עם אבל

אמי נפטרה לפני כחצי שנה. עד היום תיפקדתי מצוין עד שלפתע התחלתי להתגעגע יותר מתמיד וזה המשיך והתדרדר עם מצב של חוסר אנרגיה, חוסר תיאבון, חרדות ודפיקות לב, בכי ללא הפסקה. המצב שהגעתי אליו מפחיד אותי משום שנראה לי שהתגובות שלי מוגזמות, בעיקר לאור העובדה שכבר הגבתי טוב יותר בחודשים הקודמים. אני מבינה שצריך להתגעגע וזהו חלק מהאבל. השאלה למה אצלי גם חרדות ודכאון של ממש הם חלק מהאבל? מה דעתכם?

לאורית שלום, גם אימא שלי נפטרה. בת כמה את? מה את עושה? עובדת? אצל כל אחד האבל הוא אחר. יכול להיות שעד עכשיו אולי היית מוקפת יותר ועכשיו פחות. התגובות לאבל אצל כל אחד זה אחרת. האם מישהו אומר לך שאת מגזימה או שזה תחושה פנימית שלך? אורית, קחי את הזמן!!! עדי

אני בת 25 ועובדת. אמי נפטרה לפני חצי שנה. האמת שגם מצפים ממני להיות חזקה משום שיש לי אחריות אבל יותר מכל אני מצפה מעצמי וזה מאד מקשה עלי. בת כמה את? מתי אמך נפטרה? בת כמה היא היתה? ממה נפטרה?

אורית שלום! ראשית - משתתפת בצערך. שנית - הדעה שלי היא לא מקצועית, אבל מתוך ניסיון אישי. גם אני מתמודדת עם אבל בצורה מאוד דומה - בהתחלה מתפקדת כמו אוטומט, כאילו לא קרה כלום. ורק מאוחר יותר - אמנם לא אחרי חצי שנה אלא שבוע-שבועיים - אבל מי פה עומד עם סטופר? - מגיבה בצורה מאוד דומה לשלך: אי שקט וחרדות שמתבטאים בחוסר תיאבון, דפיקות לב, בחילות ומועקה בחזה. ואני יכולה עוד להוסיף ולומר לך מניסיוני האישי שזה עובר! כשנמצאים במצב כל כך פגיע - קצת קשה להאמין שזה יעבור אי פעם, אבל אני מבטיחה לך שזה עובר! ובינתיים - אולי תיוועצי ברופא המשפחה שלך - יתכן שאפשר להקל עלייך בעזרת טיפול משולב של שיחות עם פסיכולוג ותרופות. וכמובן - חכי לתשובת המומחים כאן בפורום. והחשוב ביותר - תתנהגי כמו שבא לך, בלי לדפוק חשבון לאף אחד ובלי לחשוש שמשהו אצלך לא בסדר - תבכי, תצחקי, תדברי על רגשותייך - הכל לגיטימי! כל טוב לך! אחת

תודה רבה לכל מי שענה לי. אני באמת מעריכה את זה. אני שמחה מאד לשמוע שאני לא היחידה שמתמודדת ככה. זה בעצם נשמע לי יותר כמו חוסר התמודדות ולא כמו התמודדות, כמו חולשה ולא כמו חוזק וזה מה שקשה לי לקבל על עצמי. אני מבינה שאבל מלווה בגעגועים עצומים ועצב אבל למה זה צריך להגיע לגבול של חרדות ושל דכאון ממש?