שאלה

דיון מתוך פורום  פסיכולוגיה קלינית

06/12/2009 | 13:05 | מאת: שבט

שלום רב בתי ,בת שנה ו-10. הולכת לגן פרטי מתחילת השנה. הפרידה כל בוקר קשה לה מאוד ולצערי אני עוזבת אותה כשהיא בוכה(לפעמים יותר לפעמים פחות). עכשיו אנחנו עושים את הפרידה קצרה ומהירה(נותנת לגננת והולכת) ניסינו גם משפט כמו "אמא הולכת לעבודה ואחר כך אבוא.." איך שאנחנו מגיעות לאזור הגן היא מתחילה לחשוש, נדבקת אליי, לא מוכנה שאוריד אותה מהידיים, לא מוכנה להכנס(לא עושה סצינות גדולות אך עדיין בברור ניתן לראות שלא רוצה להכנס) אם חלילה מדברים על הגן בבית או כל דבר שקשור אליו (תמונות, שיר ששרים בגן, שמות הילדים בגן) היא ישר אומרת "לא, לא". הגננות טוענות שהיא מקסימה במשך כל היום ,היא כוכבת "המפגש" וזה רק הבוקר שקשה לה. האם יכול להיות שאלו תגובות אך ורק בגלל שהפרידה בבוקר קשה לה? אני יכולה להוסיף שהקטע של הפרידה מאתנו(ההורים) תמיד קשה לה. היא לא ממש רוצה ללכת מאתנו לאף אחד חוץ מלסבא שלה ולגיסתי. מדי פעם לקרובים אחרים ,אבלאך ורק אם אני או אבא שלה בסביבה. מה עושים? איך אדע שהיא בטוחה בגן, שמרגישה מוגנת האם להסתפק בזה שזה רק הבוקר קשה? אודה לעזרה

06/12/2009 | 18:22 | מאת: בדוי

אין לי ילדים , ואני לא מבין בזה לגמרי. אבל נשמע לי שאם תשארי איתה זמן מסויים בגן עצמו זה ימתיק את הגלולה, הילדה כנראה רגילה לסכמה המהירה של מסירה ועזיבה שלך למקום העבודה. אני זוכר את עצמי בתור ילד קטן שמסרב ללכת לגן, אם יש בי זכרונות לצערי הם גם אלו לפי דעתי זה גם השפיע עלי לרעה במהלך השנים. יש לי כמובן הורים אוהבים שרוצים בטובתי אבל לפעמים אנחנו לא שמים לב לדברים החשובים באמת אז תתמקדי בעניין הזה ותנסי לקבל כל עזרה אפשרית למניעת הבכי, והרגשה יותר טובה של הילדה שיהיה רק טוב !!! לקטנה ולך שבוע טוב

06/12/2009 | 22:14 | מאת: גליה...

שלום לך, לא אודי, אבל מנסיון שיש לי כאם לילדים קטנים, אני יכולה לומר לך שגם אני הייתי מוטרדת, אם בתי, לאחר שלושה חודשים של ביקור בגן, היתה עדיין נצמדת אלי ומסרבת להכנס לגן. למען השקט הנפשי, הייתי ממציעה לך, (ואולי גם את חשבת על כך.)להגיע פעם או פעמיים מוקדם מהרגיל, (אם זה אפשרי כמובן,) בתיאום עם הגננות,ומבלי שבתך תדע על נוכחותך. כך תוכלי לצפות בה מהצד,ולדעת פחות או יותר איך עוברות עליה שעותיה בגן, האם היא נראית לך מרוצה או מאושרת. על פי תגובותיה הספונטניות,ועל פי הכרותך איתה, רק את תוכלי לדעת איך היא מרגישה באמת. תוכלי לצפות גם בפרמטרים אחרים, כמו יחסיה עם ילדים אחרים, יחסיה עם הגננות, המשחקים המועדפים עליה וכו' מי יודע, אולי תופתעי דוקא לטובה..

שלום שבט, זה לא נדיר שילדים מתקשים להפרד מההורים. לרוב יש להורים "אחריות" על כך...הילד קולט בחושיו החדים את החרדה של ההורה ומתקשה להרגע ולוותר על נוכחותו. העובדה שבהמשך היום היא מתסתגלת ומקסימה - מחזקת כיוון זה (ומראה שהיא חשה בטוב בגן, ורק הפרידה היא הקשה לה). האם הפרידה וההליכה לגן קלה לה יותר אם אבא לוקח אותה? לעתים קל יותר להפרד מאב (הוא פחות מגונן ויותר "דוחף" לנפרדות). אם זה כך - אז אני ממליץ שאביה יקח אותה לגן בשבועיים הקרובים. בכל מקרה - לא כדאי "למרוח" ו"למתוח" את הפרידה. לכאורה זה נראה מקל על הילדה, אך לרוב זה הרבה יותר קשה. הגננות והמטפלות מיומנות לרוב בפרידות כאלה ומתורגלות לקחת את הילד מההורה ולהעסיקו. אני ממליץ שאביה יקח אותה לגן, פרידה קצרה (נפנוף מהחלון, נשיקה וכו') וזהו. תוך מספר ימים היא מתרגלת לרעיון ואת יכולה לחזור לתפקידך (בלי להבהל ממנה...). בהצלחה, אודי

מנהל פורום פסיכולוגיה קלינית