אין
דיון מתוך פורום פסיכולוגיה קלינית
היי אודי אני חושבת איך ומה לכתוב.. מאיפה להתחיל.. כי עדיין המון רגשות מעורבים בתוכי.. רגשות חזקים.. אולי חזקים מידי.. - לא טובים בכלל.. הייתי בפגישה שהייתי מעדיפה שתיעלם לגמרי.. ממני, ממנה ומהיקום בכלל.. זה התחיל מכך ש.. באיזשהו שלב בפגישה היא עשתה מין "ףףףף" כזה.. ואני פשוט התחלתי לצחוק.. בלי שום שליטה.. כמה שניסיתי לעצור את עצמי, ככה הצחוק התחזק לו.. היא שאלה מה קורה, ועניתי לה באופן הכי פשוט שהיא הצחיקה אותי.. ואז היא שאלה.. את השאלה המכאיבה הזאת.. אם מצחיק אותי שאני מתסכלת אותה... ואני.. קודם עניתי לה ש- כן.. ואז הצחוק הפך לבכי.. וזה לא נגמר בזה.. כי.. אני לא ממש יודעת מה קרה לאחר מכן.. כנראה שבאיזשהו שלב קצת התנתקתי.. כמו שהיא נוהגת להגיד.. העניין הוא שמתישהו פשוט מצאתי את עצמי ברחוב, יושבת על איזשהו ספספל, רועדת מקור.. עם כאב ראש רציני.. ומצב נפשי די רע.. בלשון המעטה.. אני לא בטוחה מה בדיוק הרגשתי, אבל.. היו שם דברים לא הכי טובים.. אני חושבת שאולי קצת קשה לי עם העובדה ש"מצאתי" את עצמי ככה.. אולי קצת קשה לי עם העובדה שהיא נתנה לי לצאת ככה מפגישה.. אני רוצה להעלים את הפגישה הזאת ממני, רוצה להעלים את עצמי ממנה, מהפגישות, ומעולם הזה בכלל
הי שיר, לא צריך להעלים. קורה שיש רגעים פחות נחמדים, יותר מאיימים. קורה שהחרדה מוצאת ביטוי בצחוק. בניתוק. גם הרצון להעלים את הפגישה נובע מאותו מקום. אין צורך. זיכרי שיש והיו ויהיו פגישות טובות ורצון להודות על מה שיש. ויש פעמים אחרות. רגשות מעורבים, כתבת. תני לזה זמן, ודברו על כך בפגישה הבאה. אודי
מנהל פורום פסיכולוגיה קלינית
