אופפפ

להיות לבד. 30 שנה. ללא חבר. ללא בן זוג. אופפ. מתי זה יגמר? מתי זה יפתר? זה יפתר? לעיתים נדמה לי שאני מאבדת את התקווה. שאני לא רואה שום אור בקצה המנהרה. שזהו הגורל שלי. להיות לבד. בודדה. ללא אהבה. אני יודעת שבלעדיה לא אהיה מאושרת. אבל איפה היא? ולמה זה ככה? למין י תושבה. למהה דוקא אני? אני שואלת ויודעת שאין לי תשובה. אני יכולה להניח ספקולציות. לומר לי ולכם שלא ראיתי אהבה בין הורי מעולם. שאותו חוסר שלא ראיתי כאילו ולא יכול להתממש אצלי. כי לא ראיתי? אבל הרי אני יודעת שקיימת אהבה. אני יודעת גם שיש בי אהבה. אבל איכשוהו נדמה לי שנחרץ גורלי. שלא יאהבו אותי. שלא יאהב אותי גבר. אני יכולה לומר שמבנה גופי העגלגל גם הוא יוכל לספק לי תשובה לשאלתי. בגלל שאני ככה לא יאהב אותי גבר. הייאוש לא מרפה. העצב גדל מיום ליום. הבדידות ניכרת. אני הולכת לישון עם ומתעוררת עם זה. אני לבד. בת 30. לבד. מעולם לא הייתי בזוגיות. פתטי? עצוב? מעורר רחמים? אני חולמת עם זה.