לא חשבתי

שאהיה "ככה".. אדם שבור חלש ודכאוני, התלוי כל הזמן בחסדי פסיכולוגים ופסיכיאטרים, בגחמות שלהם כל אחד ואישיותו, עם סבלנותם המוגבלת לחרדותיי ולעמידות שיש לי משום מה לטיפולים הניתנים לי. שום דבר לא עוזר באמת ומידת האופטימיות שלהם עומדת למבחן שוב ושוב. ואני נופלת ובכל פעם נאחזת באיזה זיז בסלע שמהווה בשבילי באותו זמן, אותו פסיכולוג של אותה תקופה - ואז נשמטת שוב ועכשיו בפעם האחרונה וצוללת ועכשיו לא רואה כלום פרט לתהום הפעורה שם למטה שאולי נשאבת ממוגנטת אל תוכה ואולי היא היחידה שתקבל אותי אליה כי היא סופגת לתוכה את כל פסולת היקום. זהו אני לא רוצה יותר "ככה". מקווה שתפילתי תיענה ושלא אקום מחר בבוקר. סליחה