תחבושת על הפצע..

הי אודי, במבי פצוע וזקוק לתחבושת על הלב..אודי בבקשה תניח לבמבי תחבושת רכה,שהמורסה תכאב קצת פחות ואולי גם החום ירד קצת.. בבקשה..

אודי הי, במבי מרגיש את מגע ידך המלטף את ראשו ברוך.. בעדינות.. ..במבי מודה לך בליבו הקטן,ורוצה לספר לך מעשיה מארץ רחוקה... ...היה היה במבי קטן, במבי של אף אחד.. ואולי במבי של כן אחד,במבי של האל של העולם... משוטט במבי ביער העמוק ,משוטט הוא בביתו שלו... אבא שמיים מרווה אותו במים, אמא אדמה מחבקת אותו,מערסלת אותו אל ליבה הרחב.. ומצמיחה עבורו את התאנה המתוקה.. קרני השמש מלטפות את ראשו בחיבה..רוח נעימה מנשבת בינות לעצים העבותים ,פעמוניה מצלצלים ברוך :"דין דון, דין דון, אוהבים אותך מאוד "..במבי אוהב את ביתו , היער העמוק.. הן שם יש לו חברים המון, המון..קליפות גזעי העצים, עלים ירוקים, חומים, צהובים כתומים,אדומים ..עלים יבשים ועלים טריים, עלים ארוכים,וצרים,עבים ורחבים..כ-ול-ם חבריו הטובים..משחקים הם יחדיו,קופצים ומדלגים בין העצים,מדברים,צוחקים ולפעמים גם רבים.. ו..כן,גם האבנים הם חבריו..לכל אבן נתן שם..את כל סודותיו לחש לאוזנם ..ואולי גם נעמי המשוררת שיחקה עימם ועליהם שרה את שירה :"יש אבנים עם לב אדם"... בטוח היה לבמבי בביתו שלו..ביער העמוק..עד שיום אחד הציידים הגיעו.. בדיוק ,בדיוק את במבי חיפשו..חיפשו ומצאו...את החיצים המורעלים כיוונו ,שלחו ופגעו..פגעו ופצעו את במבי קשות..חוללו שמות בגופו ונפשו..השאירו את במבי מדמם כך לבדו, והמשיכו בדרכם כאילו כף רגלם לא דרכה פה מעולם... כן אודי,זה מה שקרה לבמבי בארץ רחוקה....