לרפאים

הי רפאים טוב לראות אותך כאן. איך בדירה החדשה? מתחילה להיות הרגשה של בית? גם אם עדיין לא (אני יודעת שמעבר יכול להיות מאד מלחיץ), אז הרגשת הבית תבוא עם הזמן. בינתיים הפרחתי לכיוונך את הכדור הפורח שלי, מצוייד במתנות לחנוכת הבית. יש שם קודם כל פינת חי בכדור הפורח, גור חתולים בצבע לבן מגובב בכתמים אפורים ושחורים, כלבלב-דורש-חום, שעומד להתנפל עליך ברגע נחיתת הכדור, והיו עוד כמה בעלי חיים שניסו להצטרף לטיסה אבל עצרתי בעדם, ובינתיים הם בתחנת המתנה, מחכים שתחליטי כמה מתוכם את רוצה (רק לידיעה, בתחנת ההמתנה מחכים לך, אוגר, פרפרים, גור אריות, שני פילים, ואמא וגור של קופים, כולם שמעו על הבית ורוצים להצטרף, בהקדם, אם אפשר), בנוסף יש שם עבורך שלל פרחים עם ניחוח של יער קסום, כלים לבישול ומארז עם אוכל חם, עד שתתארגני על הבישול, וגם, מיכלי צבע, לצבוע את הקירות הלבנים, ואולי גם לצייר עליהם אם תרצי, ואני מוסיפה לקירות ציור שלי, של חיבוק גדול, כזה שכל הזמן יהיה שם. שתהיה לו משמעות מיוחדת. סוג של טאבולה ראסה המעבר הזה? כיף לי להתרגש איתך כי זה אומר להיות איתך ולא להיות איתי... האמת, שלי קצת קשה לכתוב לך. קראתי את ההודעה שלך והיא ריגשה. ובבואי לענות לך התחלתי לכתוב את שמה של המטפלת, כאילו אני כותבת לה. כשהייתי בטיפול, היתה לנו פגישה שבועית במייל, אני הייתי כותבת והיא היתה עונה, והדברים שלה היו לרוב מארגנים ומיוחדים ואוספים. אז אולי אני צריכה לשמוח, שיכולים להיות עוד אנשים מלבדה שמצליחים לגעת, אבל כל תזכורת שכזאת בה מעוררת התכווצות גדולה, ניסיון לשמור את הגוף מקופל, דבוק אל תוך תוכו. לעצור את ההתפרקות שאורבת מעבר לפינה. מנסה לחשוב על ההשוואה שלך, בין "האסונות הטיפוליים" שחווינו. ולא מצליחה להמנע מלחשוב, שקל יותר כשיש צד אשם וצד קורבן. טוב ורע. אמת ושקר. את יודעת, אולי אפילו הייתי מעדיפה שתהיה לי את החלוקה הברורה הזאת גם אם אני בצד האשם-המקרבן-הפוגע... רק לא אי הוודאות הזאת. הכעס עליה. הכעס על עצמי. את מי אפשר לשנוא כשבכלל לא ברור לי מה קרה... את בכלל לא נקודה קטנה. יש לך כוחות גדולים. כמעט קסומים. להניע סימן אינטרנטי מרחקים רבים, ואז להפוך אותו מסימן לחיבוק ממשי, כזה שמרגש ומוריד דמעה... ובאת בזמן הנכון לחזק. אני נעה בשבוע האחרון בין קצוות של הדחקה להזכרות והצפה. והיום שוב עלו הזיכרונות על גדותיהם. עלו משאלות בלתי אפשריות. שבאופן טלפתי היא תרגיש ותתקשר. ואני מנסה להתבגר ולהתעורר מהפנטזיות הילדותיות, ולהפסיק להאמין בקסמים. אבל כנראה שישנם עוד ארועים מופלאים. כי הנה את באת. (((((((((((()))))))))))))))) מכל הלב גלי

מרגש לקרוא אתכן.. גם אם בימים אלו .. כתיבה (הוקאה??? שיתוף???) זה לא הצד החזק שלי.. או שאולי אין לי סבלנות להושיב את עצמי ולספר.. (אפילו לעצמי..) מה קורה איתי.. כיף לקרוא אתכן ולהרגיש את האנרגיות שאתן מעבירות בחלל. כן, גם אלי זה מגיע :) אוף. הייתי רוצה לכתוב עוד. להיות עוד. שיהיה לנו טוב.. ~נילי~

נילי, כן. מהפה שלך ל... מי שמקשיב... שיהיה לנו טוב. איזו ברכה יפה כתבת לילדה אישה ותמסרי גם ממני איחולי החלמה מהירה לשרית. מה זה התקופות האלו של המאבק עם המילים? גם אצלי כל כך בקושי וכמעט כלום לא יוצא החוצה שלפעמים ההרגשה היא שאין שם כלום אולי מוות יש שיר כזה של גבריאל פרייל תמיד אהבתי אותו. אולי מוות איש אינו מטלפן אלי דועכים חוטי התקשורת אולי כך מתחיל המות לספר משהו על קיומו בינתיים אני כותב שיר ועוד שיר, מחליף דברים עם עצמי, עם אחרים שבי, הם מתכוונים לעורר מישהו משקיעה רצחנית. אני עצמי עומד להרצח בידי דממה זועקת. ...אולי לכן אני כותבת, כדי לא להרצח בידי הדממה. אבל גם המילים שאינן המילים הנכונות, גם הן כמו להרצח. כמו שחוטי התקשורת, לא מספיק שתהיה בהן זרימה. זרימה נכונה, כל כך קשה למצוא. נחמד שכאן לפעמים אנחנו מוצאים לנו זרימה נכונה. שיהיה לנו טוב. שיהיה לך טוב נילי. מכל הלב גלי

היי גלי... חזרתי לעץ שלך אחרי הפוגה קטנה מהמציאות הסוגרת עלי כאילו נפתח לי חריץ קטנטן שאני חייבת לנצל וכמו איזו דלת ברזל עוד שניה היא שוב נסגרת עלי בבום ואני שוב פעם נזרקת לתהומות. והאמת היא שזה תודות לזה שאני רואה את הרצפה כבר יממה אבל במובן הקונקרטי של המילה- פרקתי כמעט את כל הארגזים ותליתי את כל המוביילים והפעמונים. אני כ" אוהבת את היצורים המעופפים האלה. והיה אחד באזור של המיטה שנחת ברכות כזו ובהתאמה מדויקת במורדות איזה וילון מחצלת-כאילו ידע את מקומו מאז ומעולם. ואז נהיה לי רגע של נחת. איזו הרמוניה קטנה של סדר של והגיון- איזה אלמנט אחד ביקום הכאוטי שלי שמסתדר עם האחר. ואני זוכרת את הרעיון שלך על לתלות תמונה- אבל רק שזה היה ממש במקומו פתאום הרגשתי שייכות לבית. ושוב תודה לך גלי על כל המתנות והשופעות מהכדור הפורח והכלב מלא האהבה שמקדם את בואי. נורא כיף לחזור הביתה שמישהו מחכה לך. רציתי גם לשאול אם זה בסדר איך את עכשיו ובעצם עבר זמן נורא מועט מאז מה שהגדרת כ"אסון טיפולי". וחשבתי על מה שאמרת שאולי עדיף לפעמים כבר להיות בצד הקורבני כי אז הכל הרבה יותר בהיר ומובן מבחינת חלוקת התפקידים. זה באמת נורא תלוי עם איזה מארג באים לסוג כזה של התנסות. אצלי למשל להרגיש אשמה זה משהו שיותר מוכר לי ולכעוס משהו שיותר מסובך לי. הכעס יכול לפרק אותי יותר כי אני לא מתורגלת אליו. אבל הטבע של הרגש רוצה לחתור להרפיה.והכעס הוא רגש שלא מצליח להרפות כי הוא חייב את המו"מ עם האחר. וכשהאחר לא נמצא זמין אז הוא מייד הופך לכעס עצמי- לאשמה- כי לפי ההגיון האבולוציוני הזה צריך להקריב איזה קורבן כדי להרפות את המצב המתוח. הרגש פשוט עובר כתובת. ויש גם את העניין הזה של השליטה- כשאתה קורבן אתה מרגיש לא בשליטה אבל כשאתה פוגע- בהרגשתי לפחות- יש איזו תחושה של משהו צפוי יותר שבראת מציאות. זו הסיבה למשל שהנרטיב של להיות אשמה היה אצלי יותר חזק מהאחריות שלו. כי זה מערער את תפיסת הטוב של המציאות. אם אלו הם שומרי אז מיהם אויבי? איך יתכן שהטוב (שהיה נדמה לי ככזה) הפך לרע? התעקשתי להרגיש אשמה כי אז קיבלתי הורה ולכן היום יותר קשה לי. אבל מצד שני התחושה של להיות 'הרסני' היא גם כן לא פשוטה כי גם במקרה הזה מאבדים הורה. ואני לא יודעת עם העקרון של 'שכר ועונש' יכול להרגיע פה. גלי, דברים קשים עברת ואני אתך, מקווה שתהיה אפשרות לתיקון חיצוני ו/או פנימי ושוב שולחת לך ((((((()))))))) לחיזוק הכוחות... רפאים