סיום
דיון מתוך פורום פסיכולוגיה קלינית
אודי שלום, היום סיימתי טיפול קצר מועד של 12 פגישות. זה היה טיפול קצרצר, אבל ממוקד, יעיל, ומקצועי. עד המפגש האחרון היום בערב. הפגישה התנהלה באופן גרוע כבר מתחילתה. עבורי היא הייתה כשל אמפטי במלוא מובן המילה. כל מה שבקשתי לשמוע ממנה היה איך היא חוותה את הטיפול, וכל מה שהיא עשתה היה להחזיר את השאלות אלי. היא הייתה חייבת להתעמת איתי גם עכשיו? בייחוד עכשיו, כשכבר אין דרך חזרה??? כשברור לשתינו שאין הזדמנות נוספת ללבן את הדברים??? את מה שכתבתי לה היא אפילו לא קראה בנוכחותי. רק כשהייתי בדרך הבייתה היא התקשרה להגיד תודה קצרה. מה כבר יכולתי לומר לה בטלפון? שהתאכזבתי נורא??? שציפיתי לסוף אחר??? כואב לי שהטיפול מקבל עכשיו צבע וטעם אחרים. מריר, חמוץ ומאכזב...
שלום נירה, ייתכן שה"קלקול" נבע מעצם הסיום, מהעובדה שזה סוף ושלא תהיה פעם נוספת. אני מבין את אכזבתך לנוכח הפער בין הסיום שלו ציפית לבין הטעם המר שאתו נשארת (ובהחלט אפשר להגיד זאת). אבל נסי גם לחשוב על מה שקיבלת במהלכו. כמו שכתבת - הסוף צובע את הכל, אבל י לך גם זיכרון של טעמים אחרים שהיו במהלכו. עשי בהם שימוש כדי לא להמשיך בחוויית הקלקול. אודי
כתבת ש"בהחלט אפשר להגיד זאת". מה כוונתך? שיכולתי לומר זאת בפגישה עצמה? או אולי בטלפון שאחריה? האמת היא, שהבעתי את אכזבתי כבר בפגישה, אם כי לי בעוצמה האמיתית, אבל למרות זאת המחשבות על הסיום הגרוע לא מרפות ממני. אני שוקלת לשלוח לה מכתב, או לחילופין, לבקש לקבוע פגישה נוספת (בהנחה שזה יתאפשר) וללבן בה את הדברים. האם לדעתך זה רצוי, או עדיף לנסות לעבד את התחושות ביני לבין עצמי?
מנהל פורום פסיכולוגיה קלינית
