דר' יקר שאלה נוספת לי אליך
דיון מתוך פורום פסיכולוגיה קלינית
יש משהו שאני לא מבין, נניח שאדם מחליט להשים קץ לחייו לאחר בחינה מדוקדקת של כל דרכי הפעולה העומדות לפניו ובכל אשר הוא פונה הוא לא רואה דרך אחרת להתמודד עם הסביבה עם הפגמים הקרעים שבו. לעניות דעתי אין החלטה זו נובעת מפחדנות או לחליפין קריאה לעזרה. זו החלטה קשה קרה מחושבת מוקפדת ומתוכננת, שלא מתקבלת כלאחר יד (להוציא מקרים של משבר תהומי עקב אירוע בודד). ולאחר שנהגתה אני לא רואה כל דרך לסגת ממנה, זה שער הזהב וכל השאר מחוויר לעומתו. ועכשיו למה שאני לא מבין, מדוע גורמים חיצוניים, זרים לעולם הפנימי (רופאים, פסיכולוגים, משפחה וכו...) מנכסים לעצמם את הזכות להתערב? מה הם מבינים יותר טוב מאותו אדם שכל חייו הם מסכת בלתי נגמרת של שקרים, ונמאס לו לשקר שהכל בסדר משסכת החיוכים והאדיבות מכבידה עליו כל יום יותר ויותר. מה נותן להם את הזכות לקבוע מה נכון ומה לא? מאיפה החוצפה להתנשא ולהגיד שזה הכל עניין של הפרשות כימיות במוח (למרות שזה נכון, אבל זה לא העניין) איפה החירות? איפה חופש הבחירה? אם שוללים מהאדם את החירות על נפשו וכובלים אותה בסד של תרופות ואנליזות, במה שופר מצבו של אותו אדם?
שלום גוונים, אני חושב שאתה באמת לא מבין ומתפרץ לדלת פתוחה. אין כל מניעה למי שבגיר ואחראי לעצמו, להחליט החלטה קרה ומחושבת לפגוע בעצמו. לאיש אין זכות למנוע זאת ממנו. "הזכות להתערב" היא זכותם של אלו שאתה מערב בכך, או שמעורבים בחייך. גם להם יש מן הסתם את החופש שלא להפגע מהמעשה האובדני (שפוגע לא רק בך, אלא בכל מי שמסביבך, כלומר בהם). ואם זה שער הזהב ואין בילתו - אני בהחלט יכול לקבל את זה שתעבור בו, עם כל הצער שבדבר. אנשי מקצוע יכולים לנסות ולהבין את משאלת המוות, ויכולים גם לנסות ולגייס את כוחות החיים. זה תפקידם לנסות. זו מחוייבותם האתית. ועוד דבר שראוי לתת עליו את הדעת - ייתכן שדווקא שלילת החירות היא באובדנות החד משמעית הזו, שאולי מתחזה לחופש בחירה. האם זה באמת חופש בחירה? אולי האנליזה והתרופות הם אלו שמשחררים, ולא דווקא כובלים? נקודה למחשבה... בכל מקרה, כשמדובר בילדים - חובה (חוקית) להתערב, מאחר והם לא נחשבים אחראיים לעצמם. אולם מבוגרים חופשיים לחלוטין (מלבד כמובן ההשפעות הטבעיות של הרשתות החברתיות שאתה חבר בהן, משפחה, חברים, אנשי מקצוע וכו' - שיש להן השפעה, אולם הם לא קובעים כלום). אודי