זהו- מחר אורזים

את חיי הריקים ומעבירים אותם בקרטון לחלל אחר

אודי מרגישה כ"כ רע בזרות ונתק מוחלט מעצמי רק לפני שעה התחלתי לארוז ומחר בבוקר אני עוברת לא מרגישה שום התרגשות שום ציפיה שום סגירה שום קשר עם ההוה העבר או העתיד רוצה לחדול ולמות לא מצליחה להתמודד עם כלום לא תהיה שום התחדשות אין לי שום עתיד שום דבר לא מצפה לי נסגר עלי עולמי אין חגיגות אצלי אין שום דבר רק בדידות וחרדה אינסופית וריק תהומי שאין לו גבול והוא רק הולך ומתעצם. מצטערת שאני חיה אין לי כוחות יותר רוצה לפרוש מהמאבק.

רפאים יקרה, מנסה למצוא קצת מילים, אבל לא מצליח לי כל כך, אז באתי להתישב איתך כאן(או בכל מקום אחר) בשקט, אני מקווה שזה בסדר.. ובנתיים, רק רוצה להוסיף עוד תקווה קטנה לימים בהירים יותר וסוערים פחות - עד כמה שניתן. שלך, גליה.

תודה לך גליה יקרה תמיד על נוכחותך המיטיבה והמלווה עכשיו יש לי אינטרנט (ובית שאני אוהבת ומתקשה להאמין ומנסה לעכל, בינתיים הכל בלגן כמו חיי- ארגזים וקירות לבנים...) ומקווה שאולי תהיה גם בסוף תקווה (מתוך הנחת יסוד כי תקווה היא דבר מדבק...) יש בך איזו נדיבות טבעית שמשרה הרבה טוב ושלווה. רפאים

רפאים יקרה, מקווה שבינתיים חלק מהקרטונים נפתחו ותכולתם כבר איכשהו בשימוש, גם אם טכני ולכאורה-על-פניו מנותק אדיש ונטול רגש ידוע. הלוואי שתוכלי לגלות ולחשוף בזהירות ולעינייך את המקום ההוא - אותו מקום שמצאת עבורו את המילים המדויקות כל-כך לך - מקום להפליג בשטחך. באופן חופשי ורגוע. ייחודי לך ורק לך. הלוואי שתאותר בך התשובה. שתמצא הגישה לפתרונים החבויים אי שם במבוכי הנפש. להקלה ומילוי. ושיהיה שם סיוע מספיק. ובינתיים, כן, קשה עד למאד להחזיק מעמד ולשרוד את הזמנים האנושים הללו של תחושות חסר וריקנות תהומיות... היי בטוב, ולמען שינויים, חידושים ומעברים מבורכים ופותחי הזדמנויות, שלך, סוריקטה