אודי
דיון מתוך פורום פסיכולוגיה קלינית
היי אודי, אני ממש בדאון..מנסה להירגע..מנסה לנשום ..ולמעשה זה כבר תקופה שהמצב הוא כזה..ואם הצלחתי כבר לקום ,לצלוח ימים יותר קשים ויותר גרועים אז אין סיבה שגם הפעם אני לא אצליח..איכשהוא ומתי שהוא אני אקום..אבל עכשיו אני למטה ,וזה למטה מדאיג וזה למטה מפחיד וזה למטה שאני לא יודעת איך עולים משם..כבר כמה שבועות שזה ,ההרגשות האלו,המועקות האלו..כמו עופרת בחזה..ממש עופרת..ואוף הדמעות מתחילות לרדת מן העיניים ועל המקלדת..בתקווה שקצת יצליחו להקל.. יוצא לי לבכות כל הזמן בשבועיים האחרונים מכל דבר קטן וחסר משמעות אני לא יודעת אפילו למה..ואני לא רגישה כ"כ בדר"כ(אולי מסתבר שכן) אני לא יודעת מה יצליח להקל על התחושות..אני שונאת את עצמי..כ"כ שונאת.. ותודה על ההקשבה,מצפה לתגובה ממך..זה יכול לעזור עכשיו.. סליחה שאני ככה מבקשת זה גורם לי עוד יותר לשנוא את עצמי..
הי חן יקרה, ראשית, אין כל סיבה לשנוא את עצמך בגלל שאת מבקשת. זה בסדר. טוב שאת מנסה לנשום ולהרגע. לדעתי - גם בדמעות אין בהכרח רע אם הם מבטאות את הרגשתך. העובדה שאת יכולה לזכור שיש בורות עמוקים יותר שצלחת יכולה להוות מעין "תמונת מטרה" שתשימי לנגד עינייך. למעשה - זו תקווה. לאחר הבור מגיע המישור (מכירה את השיר הנהדר של יונה וולך "אני הולך במישור"?). וזיכרי גם, מילת אמת, שכוח באה לתת לשאת פנים אל המחר: http://www.youtube.com/watch?v=RAgKxvX0Uso שלך, אודי
מנהל פורום פסיכולוגיה קלינית
