אין

אני מרגישה כאילו אני בתוך בור. בהתחלה, כשנפלתי לתוכו, אחזתי בציפורניים במה שיכולתי כדי שאני לא אמשיך ליפול. וכשהסתכלתי למעלה ראיתי מישהי שרוצה להושיט לי יד. אמרתי לה שאני לא צריכה עזרה. אני יכולה לטפס למעלה לבד. והיא המשיכה לעמוד שם ולהושיט לי יד. ואני דרדרתי. ניסיתי לטפס לבד. ניסיתי. אבל במקום להצליח לעלות, דרדרתי למטה. והיא, שהיתה שם למעלה, היא, שהסתכלה עלי מלמעלה, רצתה להוריד לי סולם, כדי שאני אוכל לטפס למעלה, לעלות אליה. אבל אני עוד החזקתי בציפורניים. אמרתי לה שאני יכולה לבד. אני לא צריכה אף אחד. אני יכולה לבד. ואז ניסיתי בכוחותי האחרונים לטפס למעלה. ניסיתי. רציתי, אבל רציתי לבד. ובמקום להצליח למשוך את עצמי למעלה, דרדרתי עוד קצת למטה. והיא, מלמעלה כל הזמן מסתכלת עלי. היא כל הזמן שומרת עלי מלמעלה, רואה שאני מנסה לטפס. רואה שאני מדרדרת. ואז היא משלשלת אלי חבל ארוך, חבל שמגיע עד אלי והיא אומרת לי לקשור אותו, לאחוז בו, היא תמשוך אותי למעלה, היא תעזור לי לטפס. היא אמרה שביחד נצליח. ואני התעקשתי - אני נפלתי לבד ואני אטפס לבד, אני אצא לבד. אני לא צריכה אף אחד. לא צריכה אף אחד. אני לבד, לבד, לבד. ואז דרדרתי שוב. והיא למעלה, מסתכלת עלי. לא מביטה לצדדים, רק עלי. ממוקדת בי. ואני כמעט הגעתי לתחתית הבור. אני מסתכלת למעלה. רואה אותה כל כך רחוקה ממני. רואה את פתח הבור כל כך רחוק ממני. ואני משפילה את מבטי ולפתע אני קולטת שאני כל כך קרובה לתחתית. ואני חושבת לעצמי שאולי כבר עדיף להגיע לתחתית. כשאני אגיע לתחתית, יותר אני לא אוכל לדרדר. לא יהיה לי לאן לדרדר, אני לא אצטרך להחזיק את עצמי בציפורניים, אני לא אצטרך למשוך את עצמי כל כך חזק למעלה. אני אמנם אהיה בתחתית, אבל אני אהיה על משהו מוצק, משהו שממנו לא יכול להיות יותר גרוע. ושוב אני מסתכלת למעלה, אני רואה אותה במטושטש. הדמות שלה מתחילה להיות לא ברורה. ואני לא יודעת מה לעשות. אני עומדת, עדיין מחזיקה את עצמי עם הציפורניים. ואני כל כך קרובה לתחתית, ואני כל כך רחוקה מפתח היציאה, והאצבעות מתחילות לכאוב, ומראות לי שהן לא יצליחו להחזיק אותי עוד הרבה זמן. ואני חושבת על התחתית שכל כך מפתה אותי. ואני מביטה לעבר היציאה ואני רואה אותה שם, רואה אותה עדיין שם, רואה אותה במטושטש, אבל עדיין שם. והבור צר והבור כל - כך עמוק, ואני מסתכלת למעלה ורואה את היד שלה כאילו מתרחקת ממני ואני רואה את הסולם כל - כך רחוק ממני, והחבל שהיא שלחה לי כבר לא מגיע עד אלי. ואני מרגישה אבודה ואני לא יודעת מה לעשות. ואני רוצה לקרוא לה ופתאום אני רוצה שהיא תלך. ואני רוצה שהיא תקרא לי ותגיד לי שאני יכולה לטפס למעלה, שהיא תעזור לי, ואני רוצה שהיא תלך, שתעזוב אותי בשקט, שתתן לי להגיע לתחתית. ואני יודעת שאם אני אגיע לתחתית אף אחד כבר לא יפגע בי ואני יודעת ששם לא יכאב לי ואני יודעת ששם בטוח - כי משם אני לא אדרדר כי אין לאן. ואני יודעת שאם אני אטפס למעלה, אז בדרך אני יכולה עוד פעם לדרדר למטה, ואם אני אצליח לצאת מהבור, אז אולי אני אפול שוב לבור הזה, או לבורות אחרים. ואני מרגישה אבודה. ואני לא יודעת מה לעשות. ופתאום אני מסתכלת למעלה והיא כבר לא נמצאת שם. ואני מסתכלת שוב, משפשפת עיניים, והיא כבר לא שם. ואני מסתכלת שוב, אולי בכל זאת אראה אותה. אבל היא לא שם. והנה אני, כמעט בתחתית הבור, עדיין אוחזת בשארית כוחותי באצבעות, בציפורניים, עדיין מביטה למעלה, עדיין מקווה שאולי היא תחזור. אולי היא תשוב ותבדוק אם אני רוצה לטפס. ועם זאת מקווה שהיא כבר לא תחזור, שתניח לי פשוט ללכת, להיגמר. ואני אבודה. ופתאום הבור מרגיש כל כך צר, והבור נהיה כל כך חשוך, ופתאום התחתית של הבור נראית כל - כך מאיימת וכל - כך קרובה. והחושך והתחתית- הבור כמו סוגר עלי.ואני חסרת אונים, לא יודעת מה לעשות, לא יודעת מה רוצה, מחזיקה עדיין בציפורניים, תוהה ביני לבין עצמי אם לנסות בכל זאת לקרוא לה, או פשוט לעזוב. :(

אני לא יודעת לקרוא בקול, גם לא לצעוק. אולי בגלל זה אף פעם לא שומעים אותי, גם כשאני אומרת "לא". ואולי בעיקר כשאני אומרת "לא". גם אם היא תשמע אותי, היא לא תבין מה אני אומרת. אין בי כח יותר, גם לא בטוחה כבר לגבי הרצון. עדיף להרפות.