מתנה

בהשראת גלי שהזמינה אותי לחפש שירים מרגשים אבל לא פוצעים... וכמתנה לקראת החג (בטח יעלה רק אחריו אז מתנה רטרואקטיבית). יש בי אהבה והיא תתעורר ותגע... יש בי אהבה / ארקדי דוכין בין האפל לנסתר בעולמנו המר אומרים שיש עוד תקווה קוראים לזה אהבה ומחכים לבואה בין האתמול לעתיד בין האוצר לתחתית אומרים שיש עוד תקווה קוראים לזה אהבה ומחכים לבואה בין הבלבול לאסון תדעו שיש פתרון קוראים לזה אהבה בין הזיוף לאמת בין כל מה שחי למת ישנה אהבה יש בי אהבה והיא תתעורר ותיגע יש בי אהבה והיא תנצח בין השפיות לשינה בין הילדות לזקנה אומרים שיש עוד תקווה קוראים לזה אהבה ומחכים לבואה

שלום ילדה אישה יקרה מה שלומך בימים אלו? את יודעת, כשקוראים את ההודעה, ההרגשה ממנה היא שלא רק "מצפים לבואה" ההרגשה היא שהיא *ממש ממש כאן*, האהבה. כמה היה לי קשה כילדה לאיית את המילה הזאת, אולי זה גם אומר משהו, על הקושי לתפוס, להבין, להפוך לבעל צורה קונקרטית את הדבר הזה שמרחף ביננו, מוביל איתו עוצמות טובות ובריאות, של עוצמה ויחד, של מקום להרגע ולנשום עמוק-עמוק: ישנה אהבה. אני מניחה לשרשור שלך להיות מחרוזת שירים-מרגשים-לא-פוצעים ומוסיפה משלי, גם כמובן, מוקדש להיא שאיתי, שמתאמצת לקחת את החלקים שלי הפזורים, זרוקים, שמוטים ברחבי החדר- ולאסוף. גחליליות אסתר שמיר מילים ולחן: אסתר שמיר אני חוזרת אל היער ללקט גחליליות אורות קטנים השארתי בעוזבי מלים כבדות מצער, שלא יכלו לעוף שירים שלא אספתי בלכתי אני חוזרת לעבר ללקט גחליליות לבנות מהן סולם של כוכבים שבילים שלא הלכתי כי לא יכלו להיות אולי עוד מחכים שם בשבילי אם תבוא ליבי לשם תבוא אל העבר בלי לעצור נאסוף את כל הטוב נאסוף את כל התם נאסוף גחליליות ונחזור ילדה שם מחכה לי, היא מתאהבת בלי לראות גחליליות דולקות סביבה באור בוהק בואי שוב אלי, אשמור עלייך מצרות בואי וביחד נתחזק אני חוזרת לעבר, לא פוחדת מהזמן יודעת להבחין בין טוב ורע נאסוף את כל הטוב, את כל האור, את כל התם נביא אותם לכאן בחזרה מאחלת לך המשך-חג-נפלא-ומוצלח ואפילו מעיזה לצרף עוד מילה קטנה. (נא להקטין פונט לגודל 4). התגעגעתי. להתראות. כאן. בשירים. במחשבות. גלי

הי גלי חמודה, אומר זאת כבר בפתיחה (בפונט רגיל) - הגעגועים הדדיים. השיר שהבאת מקסים ולא הכרתי אותו אז תודה על המתנה. הוא כל כך מתאים לדברים שאת מביאה.הוא מדבר אלי. שמחה להיות איתך במשלחת לחיפוש שירים. את יודעת, כשקראתי את מה שכתבת לי הרגשתי כמו פו הדוב בפרק בו הם יוצאים במשלחת (נדמה לי שהוא קרא לזה משטחת) לחפש את הקוטב הצפוני - הוא לא יודע מה זה ובסוף הוא מקבל תשבוחות על מציאתו. שלך י. הדובית

לילדה ואישה, רציתי להודות לך על התגובה שלך למה שכתבתי למטה למטה מכאן, רציתי להודות לך מזמן אבל לא הייתי פנוייה רגשית אפשר לומר. כתבתי שלא אכתוב יותר בפורום אבל זה היה אז ואני מניחה שמותר להתחרט. אני שולחת לך את השיר הזה של נתן זך (לחן אילן וירצברג שירה נורית גלרון) כהמשך וכתגובה לשיר שלך: כולנו זקוקים לחסד, כולנו זקוקים למגע. לרכוש חום לא בכסף, לרכוש מתוך מגע. לתת בלי לרצות לקחת ולא מתוך הרגל. כמו שמש שזורחת, כמו צל אשר נופל. בואי ואראה לך מקום שבו עוד אפשר לנשום. כולנו רוצים לתת רק מעטים יודעים איך. צריך ללמוד כעת שהאושר לא מחייך, שמה שניתן אי פעם לא ילקח לעולם. שיש לכל זה טעם, גם כשהטעם תם... בואי ואראה לך מקום שבו עוד מאיר אור יום. כולנו רוצים לאהוב, כולנו רוצים לשמוח. כדי שיהיה לנו טוב, שיהיה לנו כח. כמו שמש שזורחת...

הי XXYZ, שמחה שנשארת. בטח שמותר להתחרט. מאד מעריכה יכולת להסתכל ולהגיד שיניתי את דעתי. תודה על השיר. הוא מקסים וגם אותו לא הכרתי קודם. בעיקר אהבתי את השורה "בואי אראה לך מקום שבו עוד אפשר לנשום". חג שמח ולהתראות בין השירים לתפילות י.