מפורקת

דיון מתוך פורום  פסיכולוגיה קלינית

30/09/2009 | 21:56 | מאת: לוליטה

הוא נסע. התחננתי שיסע. בשבילי. בשבילו. בשביל כל היקרים לשנינו. אהבה כזו מאכלת את כל מה שיש. הוא כל יכול, הוא תינוק קטן, אני מערסלת אותו ומטפלת בו הוא מטפל בי, כמו שרק הוא יכול ויודע, אני תינוקת קטנה אני מפתה אותו, הוא יונק ממני את החיים והשפיות אני נותנת לו, אני רוצה להחיות אותו, לתת לו את החיות והילדיות שלי אני רוצה להציל אותו הוא נושם אותי וחי אני נצמדת אליו ומאבדת את עצמי. אבל גם מוצאת. הוא נסע ואני ההיא מתה. הוא נסע כדי להציל אותי ואותו מאיתנו ואני מתתי

שלום לוליטה, היות וכל קיומך עבורו, ללא "את", אין לך קיום בלעדיו. השאלה היא איך (בתום הקושי ותקופת האבל על הפרידה) את הופכת ל"לי-ליטה". אפילו קצת. רק כדי שתחושי יותר חיה. זה קשה. אהבה ומאכלת. אודי

מנהל פורום פסיכולוגיה קלינית