לסוריקיטה האהובה

יקרה לי, זמן מה שלא הייתי פה, ורק עכשיו סגרתי קצת פערים. נעצבתי מאוד מאוד לקרוא על הפרידה מהחבר היקר. מי כמוני יודעת עד כמה הם קרובים, אולי הכי קרובים שאפשר איתנו. כמה נחמה יש בהם וכמה אהבה, אליהם ומהם. איך את, בימים אלה? חושבת עליך, ושולחת חיבוק מנחם, נועם

מה שלומך, יקירה, וכמה נעים לשמוע את קולך הרך. כן, עצוב, ולא קל להחזיק מעמד בימים אלו. קשה מאד. טראומטי מאד. וככל שזה היה צפוי, קשה להאמין או לתפוס. אין מנוחה. קיוויתי כל-כך שהשמיים יבכו בשבילי - לא ירד פה גשם. יבש כמו צנון. ...וקיימים גם קשיים משמעותיים מעיקים אחרים - והמון זעם שלא מתיר לעצב. בקיצור - לא מקלה הנכות הנפשית הזאת. אעז לספר שבמשך הימים הללו היו לי כאבים גופניים, כל-כך כואב ולא יכולתי לתת לעצמי להרגיש את הכאב, ועוד הלכתי נגדו :-/. לא יכולתי לתת לו לכאב להיות חלק ממני ולא להשליך (קצת כמו באגדת "הנסיכה והאפונה" המוני מזרונים שניסו להפוך את ההפרעה לחיצונית ולבודד אותה, אך, כמובן, לשווא). איש הנפש מתאמץ לעזור ככל יכולתו, וחסרים לי כל-כך הרבה דברים (שאפשר איכשהו לקבל בחוץ, כמו חיבוק אמיתי, למשל). אכן, זקוקה מאד מאד. לטיפול. לקשרים בכלל. מסוגים שונים. וכל-כך רוצה להזמין. שיבואו ויהיו. עוד ועוד. ואני כל-כך "זעמן-אל תיגע בי" לעזאזל. תודה יקירתי שאת איתי ולידי, ועל האהבה והחום (והנה בסוף הצלחתי להיכנס לכתוב...) שלך מעומק הלב, נשיקות וגמר חתימה טובה, סוריקטה