על דבש ועוקץ

הי אודי, עבר חודש מאז ראיתי אותה בפעם האחרונה. למעט שיחת טלפון קצרצרה של חצי דקה לפני כשבועיים וחצי, לא היה לי כל קשר איתה. כל יום שחולף הופך את האפשרות שנשוב וניפגש אי פעם, למציאותית פחות ופחות. למרות הכאב, אני מנסה להתרגל לרעיון כבר עכשיו, ולא ליפול קרבן לידיה של תקווה בוגדנית וארורה... אני משתדלת בכל כוחי לא לכעוס עליה, אבל טיפות מרירות ממשיכות להצטבר למשקע עכור של כעס. עכשיו אני שואלת את עצמי מי משתינו אמורה להרים את הכפפה (או, מדויק יותר, את הטלפון) ולאחל שנה טובה? נכון, שמי שרוצה להביע איחולים עושה זאת כי הוא רוצה ולא כי הוא צריך, ונכון שמי שרוצה עושה, ולא מחכה ליוזמת האחר, אבל אני חוששת מאד שה"שנה טובה" שלי תהיה מתובלת בהרבה עוקץ, במקום בדבש... :-( אז איך, בכל זאת, ממשיכים מכאן?