רוח עצוב

זה קרה לפני שבועיים - ההודעה הפתאומית על ביטול הפגישה שהושארה בתא הקולי, ושבשרה לי על היותה מרותקת למיטה - וזה יימשך כנראה זמן בלתי מוגבל... עברו ארבעה ימים מורטי עצבים עד שאזרתי אומץ והתקשרתי אליה. היא אמרה שתיצור קשר ברגע שתדע מתי תחזור. עכשיו אני פשוט ממתינה בכאב, עם גוש חונק בגרון, וכותבת מילים מטושטשות מדמעות. דווקא עכשיו, בתקופה קשה לי כל-כך, היא לא שם... עכשיו אני יודעת להעריך את העובדה הפשוטה, שלכל חופשה יש בדרך כלל תאריך סיום, גם אם הוא נראה רחוק... כמה הייתי נותנת עכשיו כדי לדעת מתי תסתיים חופשתה, או לפחות לשמוע שגם לה, אולי, קשה ההמתנה. אבל אני לא מעזה להתקשר שוב. היא הרי אמרה שתחזור אלי כשתתבהר התמונה. בינתיים אסתפק במילים של מי שקורא ומזדהה.

הי אחת, קוראת ובאמת מזדהה. כשהטיפול עוצמתי קשה ההמתנה. אם איני טועה התייעצת כאן האם לגיטימי לצפות שתציע שיחות טלפוניות במקום. לדעתי, בגבולות הסביר בהחלט את יכולה לשאול לשלומה וגם להגיד שקשה לך המרחק והציפיה. לא להציף אבל כן להגיד. אולי אפילו תשאלי האם יש דרך שתכתבי לה מדי פעם: במייל או במכתב. ואולי אפילו, מכיוון שגם פסיכולוגים הם בני אדם, תיתני לה משהו בכך שתתענייני בה ובשלומה. י.

הי, תודה על ההזדהות. אולי באמת אכתוב לה. מכתב רגיל עם מעטפה ובול, כי אין לי את כתובת המייל שלה. אבל את זה אוכל לעשות רק כשאמגר סופית את שרידי הכעס שמתעקש לא להרפות בינתיים. one