אודי יקר.

כל שרצית לספר שהנה מחר אנחנו נפגשות. כואבת לי הבטן. אפילו הקאתי קודם. אולי אני בלחץ.. אולי וירוס. אין לי מושג איך אני אגיע אליה, פתאום מתחשק לי להתקשר אליה ולבטל את הפגישה. ממש כמעט ועשיתי זאת. אבל החשש מהכעס שלי מבהיל אותי. אין לי חשק לנסוע אליה. אין לי רצון. אני מפחדת מהפגישה. אני מפחדת להתאכזב. אני מפחדת לא להרגיש כלום. ומפחדת להתרגש יותר מדי. מעין תסבוכת שכזאת.. בלבול.. מבוכה. אולי אדחה את הפגישה לשבוע הבאה??? אני אמציא לה משהו שצץ לי.. מה דעתך? אני חוששת שוב להיות זקוקה לה כ"כ. אחרי שעברתי תקופה קשה בקשות.. מרגיש לי שאני קצת חוזרת לאחור. למרות שאני יודעת שאני זקוקה לה כמו אויר.. שיש לי מיליון דברים לשאול ולספר. ואולי זה לא יוכל לחזור להיות כפי שהיה??? ואם אשמע את בכי התינוקת שלה מעבר לדלת? שתינו נלחץ נורא. איך יוכל שוב החדר להיות המקום הבטוח שלי? פתאום אני מרגישה שאני צריכה עוד זמן. אולי בעוד שבוע יהיה לי קל יותר ואולי אני סתם דוחה את הקץ? מה לעשות? שכן, למה לי לעבור (בעוד שנה, שנתיים ואולי יותר) עוד פרידה? אולי זו הזדמנות לסיים את הטיפול? אני חושבת שאני צריכה רק עוד קצת זמן כדי לחזור. מה דעתך??? האם זה הגיוני/ טבעי את אשר אני חשה? רונה.