היא חזרה

אחרי חודש של חופשות (שלי ושלה לא הסתנכרנו) - היא חזרה. האמת, היא הייתה חסרה לי. לא באותן עוצמות כמו שהוא בעבר היה חסר. אפילו הפסקות קצרות היו גורמות לי לחוסר שקט ולכמיהה. פעם, כשנסעתי לשלושה שבועות התגעגעתי כל כך שהרגשתי את זה פיזית. ממש כמו חולי. איתה זה חוסר כזה שאפשר להמשיך כמעט כרגיל בחיים. איתו גם היו לי שיחות בלתי פוסקות בראש.שעות של טיפול מאד מוצלח כשהכל אצלי בתוך הראש. איתה זה אחרת. שנה אנחנו יחד - אין ספק שנוצר קשר. הרגשתי בפגישה שחסרתי לה. זה היה נעים. איתו בסך הכל הטיפול היה קצת יותר משנה וכמה עוצמה והתרגשות כמעט מהתחלה. תמיד לפני חופש (בעיקר החופשים היו שלי) הייתי מנסה לעזוב את הטיפול, הרגשתי שקשה לי להכיל הפסקה. שסוף יהיה יותר קל. תמיד אחרי חופש, הייתה פגישה נסערת. הייתי מלהגת איזה חצי פגישה בקלילות ועליזות ואז הוא היה מסתכל בי במבט מבין, מחייך מן חיוך קטן שיודע הכל והכל היה נשפך ממני. כמה דמעות נשפכו. איתה אין דמעות. חיכיתי לפגישה, היה לי הרבה מה לספר לה, רציתי לשתף. הגעתי, שיתפתי, היא דיברה והכל היה בסדר. אבל, איכשהוא משהו חסר. ואני מאד מחבבת אותה ויודעת שאכפת לה ממני בצורה יוצאת דופן. היא פסיכולוגית מוערכת ומנוסה והיא באמת רוצה לעזור. לקח לנו זמן אבל בנינו משהו. אבל ההשוואה והמשהו הזה שחסר. איתו הרגשתי שהכל בי גלוי לפניו, גם ללא מילים, הוא הכיר בי גם חלקים שאני לא הכרתי קודם. והיא? היא רואה בעיקר מה שאני מחליטה שתראה. אודי יש עצות בשבילי? האם טיפול צריך להיות עוצמתי ומטלטל כדי להיות טוב? אשמח לשמוע מכולכם. י.