התנצלות...

הי זו אני, האתר לא פתח את דלתותיו בפני בשמי הרגיל. אמר לי שאני טועה, שאני לא אני, ושאני לא מוזמנת. נמאס שכל דבר טריוויאלי הופך להיות קשה כל כך. בכל זאת התעקשתי לכתוב. עכשיו אני כבר לא בטוחה מה. זמנים לא פשוטים. הקוטב הרע מכריע את הקוטב הטוב. אני נשארת חלשה. בתוך המלחמה ביניהם עדיין חודרים פנימה הדי קולות, של משימות קשות, קשות מדי, שהייתי רוצה להצליח לעשות. נאחזת בהד, תופסת אותו בכל כוחי, אולי כשיעוף אוכל לעוף גם אני איתו... אי שם מעבר לקשת... בינתיים מתנצלת. לילך יקרה. סוריקטה יקרה. תודה על תגובותיכן. סליחה שלא הצלחתי לענות. ילדה ואישה, מרגישה שצריכה להתנצל גם בפנייך, מרגישה שרק להשען אני רוצה ושאין לי כלום לתת (אמר העץ הנדיב, עת כרתו את גזעו מעליו).לא את. הם. דינימיקה מרגיזה גם איתה בימים אלו. אני מרגיזה אותה, והיא מתרגזת, וגורמת לי לבכות, ואז מתנצלת, ואז לא מבינה את המצב ההפוך שנוצר בינינו שהיא הנפגעת והמתנצלת. ואני חלשה. אין לי כוח שתפגע. אין לי כוח שתתנצל. גם אין לי כוח שתילחם. כל דבר שהיא עושה מזכיר לי כמה אני בלתי אפשרית. כמה סבל כרוך בלהיות איתי. מרגישה שצריכה גם להתנצל על ההתנצלות הדלה הזאת. אז שוב. סליחה. עדיין כאן. עדיין גלי.