שתיקה

אודי, אני לא כל כך מדברת בימים האחרונים, מאז שניפגשתי איתה. מאוד לא נעים. כאילו ננעלתי בתוך עצמי, נכביתי קצת. חלק מהזמן אני מדברת בתוך עצמי (אבל יכולה רק לכתוב את העניין, ולא לדבר אותו החוצה) ורוב הזמן אני קצת אוטיסטית.. לא חושבת על שום דבר ויכולה להתעסק יותר מדיי זמן במשהו פצפון, כמו להסתכל על הרווחים שבין האריחים, או על נמלה מטיילת.. ממש הרבה זמן.. (ובדיוק סיפרתי לה שפעם, מזמן, הרגתי שאני קצת-קצת אוטיסטית). דמיינתי את פרצוף-החמלה שלה, שודאי היה מופיע על פניה לו הייתי איתה.. דמיינתי אותה שואלת, עם או בלי מילים, מה קורה, איפה אני, על מה אני חושבת, וזה רק הפריע לי.. הסיט אותי ממני.. בעיקר כי באמת לא חשבתי על כלום. התחלתי להרגיש שיש דברים, כמו הלך רוח פנימי, שהדיבור אותם החוצה בהכרח מוציא אותך מהם. שאי אפשר גם להיות בהלך רוח כזה וגם לספר עליו במילים שאפשר לשמוע, באותו הזמן. שכשהיא מבקשת ממני (בראש שלי) לתאר לה מה קורה, אני נאלצת לצאת מעצמי, להיות איתה בצד שלה ולתאר לה אותי מבחוץ. או במילים שאספתי רגע לפני שיצאתי ממני אליה. כדי שלא תהיה לבד, כדי שאהיה יותר מובנת. ולפעמים נורא חבל לעשות מאמץ כזה ולצאת החוצה, להסביר בעילגות ובמנותק ממך מה קורה. אבל המחיר הוא להיות לא מובן, או לחילופין מוזר מאוד ומשונה. אני בכל זאת חושבת שאולי עדיף להישאר בתוך עצמך, אם ככה אתה מרגיש.. (מה אתה חושב?) אני בקושי עונה כשמדברים אליי, וכל הזמן שוקעת לאיזו מנוחה פנימית כובשת, עמוק בתוך עצמי. קודםלכן היתי שקועה בתוך שנאה חזקה כמו קיטו?ר, שלא הרפתה, ועכשיו היא התחלפה בזה- עגמומיות שותקת. אני עייפה מאוד.. אנחנו מדברות על דברים קצת ישנים, שכבר כמה שנים טובות לא הרגשתי, ועכשיו אני מרגישה אותם שוב. מרגישה ומתנהגת כמו פעם.. זה הכרחי להחזיר אותי לשם? הכעס והשנאה הם כי זה לא הוגן... לא הוגן להרגיש טוב ומסוגלת ובעלת כוחות ולצאת ממנה כמו שהרגשתי לפני 5-6 שנים ובלי כוחות לזוז. לא שאלתי שום דבר.. אולי בכל זאת תמצא כמה מילים בשבילי.. ברכות מעומק הים, לילך

לילכונת, אני מתלבטת נורא באילו מילים לכתוב לך. קצת מרגישה שכל מה שאגיד יהיה גם הוא צעדי פיל גדולים בתוך המקום השקט והפרטי שלך, ואני לא רוצה להפריע, לחדור גבולות. אני מכירה את התחושות של, בעיקר מהקיץ האחרון, בו לא כל כך דיברתי איתה (חיצונית ופנימית) אלא בעיקר עם עצמי, מבפנים. שאלת את אודי, אבל אני קצת מרשה לעצמי להגיד (משהו שהיא פעם אמרה לי) שחשוב לעשות את מה שמרגיש לך נכון, גם אם זה אומר שעכשיו את קצת לא מובנת לה. היא הרי לא המרכז של הטיפול, למרות שלפעמים זה מרגיש ככה קצת יותר מידי... לא חושבת שהצד השני של המטבע הוא להיות מוזר מאוד ומשונה, אבל אני לא מתווכחת עם התחושה שלך. ולגבי הדברים הישנים... מכעיס ומעייף ככל שזה יהיה, זה הכרחי (אני מדברת עכשיו גם קצת אל עצמי, ברשותך) הכרחי כדי להבין את מה שהיה אז, ואולי לעבור את זה הפעם במקום טוב יותר, מין תיקונונצ'יק כזה, ששם את החוויות והקושי בתוכנו בצורה קצת פחות מכאיבה, קצת פחות מציקה ממקודם. וכן, זה עובר דרך להרגיש את זה שוב. כתבת - "זה הכרחי להחזיר אותי לשם?" ואני רק תוהה, אם זו באמת היא שהחזירה...? חושבת עליך, נועם

הי נועם! חזרת! D-: ברכות! ברכות! מקוה שאת בריאה ושלמרות הצרימה עם המטפלת, חזרת מסופקת ושמחה, שהספקת קצת לטייל, כמו שרצית.. גם אם רק קצת :-) נחמד שקפצת לבקר כאן... תודה על המילים החמימות והחכמות שלך, כמו תמיד. אני מניחה שיהיה בסדר. אם כי, אני באמת שונאת לא מעט לאחרונה, בתוך עצמי. מדמיינת את עצמי כמו בקומיקס, מטיחה את עצמי גבוה בקיר.. ממש מקווצ'צ'ת את עצמי לכדור של זרועות ורגליים וזורקת גבוה ולמעלה, על ארונות וקירות בבית.. קצת כמו קומיקס.. לא נעים. לא הכי בא לי ללכת אליה השבוע, ובמקביל אי אפשר להימנע מהציפייה המרגיזה הזאת. לא מבינה איך בכלום זמן עברתי מלכתוב לה מכתבי אהבה קטנים ומביכים (אפילו קטפתי לה את הפלפל הראשון של העונה, והיא זכרה..:-), ללשנוא לעבור במקרה באזור השכונה שלה. אני צריכה אולי לכתוב לעצמי קצת יותר, כדי שאזכור מה לספר לה... לילה טוב לנועם וליטוף-גירוד מאחורי האוזן לנמש לילך

אהלן אודי, תודה שחזרת להשיב... באמת לא היה נעים באותו ערב, אבל קורה. אז תודה שחזרת (וגם תודה רבה שהתנצלת..). אני לא אוטיסטית באמת, אבל תקופה ארוכה מאוד האמנתי שאני קצת.. אני חושבת שכל מיני עניינים חברתיים הבריחו אותי עמוק פנימה, או רחוק הצידה, עד שהתגובות שלי נעשו קצת דומות לפעמים. לפעמים. אני לא ככה כל הזמן, וכבר תקופת מה שאני לא, אבל כל כמה זמן זה חוזר.. חוויה של שונות ואי התאמה היא לא חויה נחמדה כל כך, ואני אומרת לעצמי שזו הסיבה לשנאה ולדחייה שלי מטיפול לאחרונה. היא מעצבנת לא באשמתה- זו אני שמתעצבנת ולא היא שמעצבנת, אבל אני מודה שאני מחכה לראות אותה. שלושה ימים של כעס, שלושה ימים של המתנה. אז ממתינים.. אוסיף עוד מילה קטנה, לא קשורה לכלום, על השפה שהשתמשת בה. תמיד אני מתפלאת לראות איך השפה הצבאית ("לחתור למגע") מצליחה להשתרבב כך לשפה היומיומית, כאילו זה שום דבר... תמיד אני נעצרת לחשוב אילו משמעויות אפשריות נוספות הועמסו שם גם, ועוד כמה מחשבות חברתיות על הקשר בין צבא לחברה. אבל זה באמת לא קשור לכלום.. אגב שבלולים- ידעת שבימים חמים, השבלולים נאספים עמוק פנימה, לשפיץ של הקונכיה, כדי לברוח, עד כמה שאפשר, מהאדמה החמה? אני אשמח מאוד לקצת גשם... (היום כבר ראיתי חצבים!) ערב רביעי ערב לך, לילך