השכנה מלמטה

אודי, נדמה לי ששכחת את אור שם למטה. מסכים לקפוץ לבקר אותה? לילך

אהלן לילך, ת'אמת שכתבת לך הודעה מאד מאד מפורטת שם למטה בעץ יום שלישי. מתארת לעצמי שכבר דנתן בפגישה על כל מיני דברים, ולמקום ההוא שמורה האפקטיביות המיוחדת לו. גנזתי במחשבי את דבריי ההם, אך בכל זאת רציתי ללקט ממש ממש קצת ולתת לך. בעדינות. אנצל את העץ הנוכחי, הרי את היא זו שפתחה אותו מגיע לך הכבוד, טוב? ראשית, מאד דיבר אליי הנושא של ההקשה בדלת, זו אחת המשאלות/חרדות שבאה לידי ביטוי גם בטיפול שלי. אם הדלת תיפתח ללא הקשה יש בזה משהו התמזגותי מטשטש גבולות. מחד, זה קסום וכייפי ("חיים קלים"), אך ייתכן שיש בכך גם כדי לעורר חרדות ולאיים, לכאורה, על תחושת העצמי ומשמעות הקיום. לדעתי, במקרים מסוימים, הדפיקה על הדלת ממש חיונית (עם כל הקושי שבדבר, היינו, הקושי לומר "הנני כאן"). כה פעוט. כה משמעותי. (לדעתי...) אז - כמה טוב שאת אומרת שיש בך חלק שאוהב את זה. בקיצור, נדמה לי שאת רואה משהו חשוב מאד ונכון מאד. איני יודעת עד כמה חשוב הביצוע בפועל, כך או אחרת, אך ישנה חשיבות לדיבור וההבנה של התחושות שמתעוררות. ונקודה נוספת למחשבה קטנה (אולי מתאים ואולי לא, אלו דברים מעולמי) נסי לחשוב האם את קושרת את החולשות שבך לעובדת היותך בת ולא בן? (וכאמור, לא בהכרח יש קשר בין היותך בת לבין חולשותייך). זהו בקטנה להת' סוריקטה (עוד שכנה אחת)

הי סוריקטה, טוב לשמוע שוב את קולך! כתבת מעט ואמרת הרבה... בהתחלה ניסיתי להסביר לך, בראש, שזה לא בדיוק זה (עניין הדפיקה בדלת), אבל בתוך השיחה שלי עם עצמי גיליתי שזה קרוב למדיי... את ודאי זוכרת שאני מכירה את הגברת החדשה עוד לפני שהכרתי אותה באמת.. אני חושבת שחצי שנה לפני שנפגשנו כבר דמיינתי עשרות (מאות) פעמים את הפגישה הראשונה, ותמיד "נתקעתי", בעונג מסוים, בדפיקה הזו בדלת. יש בה קצת מתח, קצת התרגשות, וגם עוד רגע קט להיות רק אני לבד. אבל את מאוד צודקת שלא הרגשתי בנוח עם דלתות שנפתחות לקראתי לפני שאני מגיעה אליהן, ומילים נקיות ומדוייקות שמוגשות לי בעדינות, לפרש את שתיקתי. עבודה קלה.. היום חשבתי קצת על מה אני מלמדת אותה/אותי באיך צריך לגדל אותי.. אלה שאלות שהיא לפעמים מעלה, במילים אלה- המילים שלה. אני נרתעת מהאפשרות שהיא מגדלת אותי.. אני כבר גדלתי ויש לי אמא "למה עוד אחת" (כמו שלמה ארצי.. "יש לנו ארץ למה עוד אחת"). נרתעת גם מלחשוב על זה.. אני מצטערת אם לא אשתף יותר מזה. אני בשיחה עם עצמי ואיתה, בראש שלי. לפעמים אני כועסת, לפעמים אני זומבי לגמרי, אז אני מעדיפה להישאר עם השיחה הזאת לבד בנתיים.. תודה שכתבת לי, סוריקטה, ואכן חשבתי עלייך, השכנה מפעם, שכל כך נגעה בליבי.. לילך