יום שלישי - יום מנוחה

אהלן אודי, סתם קפצתי להגיד שלום, כי נתקלתי בזמר חמוד במיוחד שחשבתי שיעלה חיוך... אני מאוד אוהבת את crosby, stills, nash and young ושמחתי לגלות שגם אתה.. כבר כמה ימים שהם מנגנים לי בראש ובחדר בזכותך. טאץ' יפה זה היה.. תודה-תודה.. (גם אם לא אליי כוון השיר) הנה השיר שהבטחתי.. הוא אמנם לא בליגה, אבל אולי יום אחד.. ;-) http://www.youtube.com/watch?v=wgrrQwLdME8&NR=1&feature=fvwp להתראות, לילך נ.ב., נדמה לי שדוד ג'קסון תמיד היה חותם בלהתראות.. לא יודעת למה נזכרתי בזה פתאום, אבל הוא (והם) מרגישים *כל-כך כל-כך* רחוקים, (ויסלחו לי אוהביהם- לא רלוונטים), שאני כבר לא לגמרי בטוחה אם הם בכלל היו. לא בטוחה מה זה אומר, אם בכלל, אבל ללא ספק מזכיר לי דברים בי ובטיפול שלי, על המהירות בה אני מתקררת ומנתקת. לא נעים, הא?... :-) (מילא) טוב, מה קורה עם הפטפוטים, הבטחתי שיר, לא? ;-)

הי אודי, שוב אני... זה קצת טפשי מצידי, אבל אני ממש מבקשת שלמרות שלא כתבתי שום דבר שמצריך תגובה, שתגיד איזה משהו. אפילו סתם שלום ומה נשמע. הלילה הזה קצת לא קל... הייתה פגישה טובה למדיי, לדעתי. עברנו באופן זמני לקליניקה חלופית ואיכשהו הייתי שם שונה- משוחררת יותר וזורמת יותר עם אסוציאציות ולא עם שתיקות וניסיון לעשות סדר. השפעת המעבר הזה היא מעניינת כשלעצמה- באמת עוררה בי המון דברים, אבל איכשהו עכשיו אני מעורערת קצת. הרגשתי טוב מאוד כשיצאתי, מלאת כוח ויכולת.. אבל עכשיו, ממרחק, זה מרגיש אחרת. נורא מבאס אותי שדברים ממש קטנים, יציאה מאיזון ברמות מינימליות (לא המעבר לקליניקה, דברים אחרים), גורמים לי לשבור את הכלים. לשאול את עצמי אם אני באמת רוצה להיות בטיפול, ואולי לא צריך, ולאחרונה אני אפילו שונאת.. לא יודעת את מה, אבל אני אומרת את המילה הזאת הרבה ביני לבין עצמי. אני לא שוברת את הכלים באופן בוטה ובקול.. (בין היתר כי היא ממש מותאמת ומדויקת עד שאין לי סיבה), אבל גם השנאה הלא ברורה הזאת יוצאת לי נעימה וחייכנית. אפילו היא אמרה לי שהיא יודעת שזה מרגיז אבל אני שונאת חמוד. באמת מרגיז :-) נדמה לי שזו הזרות הרגעית שלה, הכמעט לא מורגשת, שמבריחה אותי.. ההכרה שאנחנו שתיים. ואני לא יודעת לנבא מתי ואיפה היא תגיח, הזרות. ולמה היא בדרך כלל מגיחה כשאני בבית ולא כשאני אצלה? אודי, מה אתה חושב על זה שקשה לי עם זה שהיא עושה לי חיים קלים? היא ממש טובה בלהבין אותי. היא ממש רגישה וממש עדינה וממש חכמה, והכל אצלה הוא בול במידה. והיא מדברת במידה ושותקת איתי במידה והכל אצלה בול. וגם כשהיא טועה היא יודעת בדיוק איך לתקן. היא גם משיבה לי באופן קונקרטי וגם מפנה אליי בחזרה. גם מצטערת ומבינה אם נוצרה איזו אי התאמה וגם ממשיכה הלאה. ממש אין לי על מה להתלונן! היא ממש כל מה שרציתי לפי המידה. ולמה דווקא זה מעורר בי רגשות מעורבים? (האם זה בגלל שאין על מה לריב?).. אני מוצאת את עצמי הודפת קצת, ממש בדברים הקטנים וממש בעדינות, אבל בכל זאת.. (גם כילדה הייתי הודפת..)- לא רוצה חיבוקים (מילוליים, כמובן) וגם מאוד רוצה אותם, לא רוצה שתקרא לי במילות חיבה רכות ונוגעות, כי יש בהן ניכוס ("_____ שלי".. לא נוח לי עם "שלי", למרות שעיני זו מילת החיבה האולטימטיבית). לא רוצה שתפתח לי את הדלת לפני שאדפוק- אני אוהבת מאוד לדפוק בדלת שלה ולשמוע את צעדיה המתקרבים מאחוריה.. למה ככה? למה קשה לי להתמסר למשהו רך ועוטף? הטום-בוי שהייתי מתקשח מול זה ולא מסכים לגילויים כאלה (וגם צמא להם כמו ל... אין לי איך להשלים את זה :-). לא יודעת. כתבתי רק כדי לבקש שתנפנף לי לשלום מרחוק, ותראה מה עשית... :-) עוד מעט מחר.. אולי כדאי לחמוק מהמשך היום הזה ישר למיטה.. לילה.. לילך