אף פעם לא (י)היה לי בית

אודי, (אם הגיעה אותה כותרת בטעות קודם השמד והכחד) הבית הנכון... היום, במיוחד היום, הבנתי שאף פעם לא יהיה לי בית. שאני דורשת משהו שלא ניתן מהבית. שיפצה על הכל. שימלא את כל החללים. זו לא תפאורה ופרקטיקה של חיי יומיום. זה בית פנימי. אני רוצה שהקסם הזה שיתגלה בו יוכיח לי שיש חיים אחרים מאלו הקונקרטים שהשפילו אותי והפכו אותי לכ"כ קטנה ובלתי נחשבת. ושכל הזמן נדמה לי שבבית הזה שאני מחפשת אני לא מבקשת בו את החיים אלא את המוות. מקום למות בו בכבוד (אם למות כמו כלבה אז לפחות שהבית יהיה בית...). כאילו מחפשת חלקת קבר. וכל הזמן זכורה לי התמונה הזו הצורבת והבלתי אפשרית מ"השעות"- את וירג'יניה וולף שמניחה ראשה לצידה של הציפור המתה על האדמה. היא רצתה ללכת איתה. וכ"כ הבנתי את התשוקה הזו. שהמוות הוא הכי טבעי לי. שבשביל לחיות אני צריכה לעשות מאמץ עילאי. לא חייבים בכוח נכון אודי? אמרת שאפשר להרפות. וכל הזמן לא מפסיקה להדהד לי הפגישה האחרונה הזו שהרסה את חיי. מילות הסיום שלו כשאני שבורה והמומה ומפורקת ובמצב כ"כ קשה ואבוד ובמקום לאסוף אותי ולנסות לתמוך בי אמר בכעס נורא: "לא לכולם יש תקווה, לא לכולם אפשר לעזור!" והכי נורא שהאמנתי לו. נורא החשבתי את דעתו. למה הוא התנהג אלי בכזה זילזול, בכזו אכזריות, למה? אולי כי אני באמת בלתי נחשבת ולא ראויה. לא יכולה יותר לשאת את הכאב, את הזיהום, את הזפת השחורה בנשמה. רוצה גאולה. ואף פעם לא אצליח להוושע. בוכה עכשיו (אתמול שלשום ומחר) וכלום לא משתחרר. כלום. שאני כ"כ חסרת קיום ממשי בעולם הזה. רק הכאב. זה לא מה שהגיע לי מהחיים זה לא מה שהגיע. נתתי כ"כ הרבה. אני לא מתאוששת אני לא מתאוששת. רפאים