לא רוצה לגור יותר

אודי... כל יום שעובר מתיאשת יותר. ראיתי היום שלוש דירות. שתיים בעיר אחת מחוצלה. פתאום נורא חשוב לי לגור בעיר. שונאת אותה, אוהבת טבע ומרחבים ובכל זאת. נסיבות פרקטיות. אני ופרקטיות זה לא משהו מובן מאליו. לראשונה מזה שנים כל מקומות עבודתי קובצו יחד בגבולות רדיוס הגיוני. לא בצידי קטבי כדור הארץ כמו פעם. אינטגרציה לוקלית מקרית לגמרי. ואז פתאום נהיה לי פוקוס לוקלי. פתאום מאוד ברור מה קרוב ומה רחוק. השתעשעתי אפילו ברעיון ללכת לעבודה ברגל. בלי כל האוטובוסים המזעזעים הצפופים המטורפים האלה שאיך שאתה עולה עליהם בא לך ישר להתאבד. כ"כ פסטורלי ללכת לעבודה ברגל במעין צעידה מזככת כזו. בלי כל תסריטי האימה של כל התקלות האפשריות והחרדה הזו מהמעברים הפתאומיים והמהירים. הליכה הדרגתית יותר. מעוררת מחשבות יותר. הבית נגיש, העבודה נגישה. במרחק נגיעה ולא נהיגה. שתי הדירות בעיר לא היו מתאימות. היה בהן משהו כ"כ סופני ומעליב. ודווקא השלישית מחוץ לעיר עמדה בכל הסטנדרטים כמעט. וזולה להחריד. היה בה אפילו הקסם הזה. והקשר לטבע. למה אי אפשר להזיז אותה לכיוון העיר למה? למה הכל חייב להיות כ"כ מסובך? אין לי אוטו וזה זמן רב להגעה ולחזרה. אבל היא היתה הכי קרובה לחלום. החלטות זה לא דבר רציונלי. יש את ההקסמות ואז זו פשוט ידיעה ולא החלטה. מתי זה יקרה לי. אולי לעולם לא. יודעת שהבית הנכון יצליח אולי לשקם אותי. יצליח להצמיח בי שורשים. להזין אותי בחיים. להניע אותי סוף סוף, את חיי הנפש המתים האלה. חייבת תקשורת איתו. אולי אני פשוט לא צריכה לגור יותר. לא רוצה לגור יותר. רפאים