געגועים
דיון מתוך פורום פסיכולוגיה קלינית
שלום אודי, נפרדתי מהמטפלת לפני כ3 חודשים לאחר שהגענו להסכמה שמיציתי. עברו 3 חודשים ואני לא מצליחה להוציא אותה מהראש שלי. אני מנהלת איתה שיחות בראש, חושבת עליה ללא הפסקה, משחזרת מה שהיה. איך נפטרים מזה? זה משגע אותי. כל זמן שהייתי בטיפול זה היה נראה לי חלק מהטיפול ,והאמת, חיכיתי לקצת שקט בראש. אבל הוא לא מגיע. זה נורמאלי? זה עובר? או שזו מין אובססיה שאי אפשר לצאת ממנה? שבוע טוב...
שלום נופר, מדוע להפטר מזה? היכולת לנהל דיאלוג פנימי עם המטפלת נשמע לי דווקא יכולת טובה. העניין הוא חוסר השקט ואולי ה"טחינה" הבלתי פוסקת - שהיא זו שמפריעה לך (ולא עצם הדיאלוג עצמו). אם השערה זו נכונה, הרי שהדבר מתבטא בוודאי בתחומים נוספים שמפריעים לך, מי פחות ומי יותר. לגבי המטפלת - אני משער שעם הזמן, כמו בעבודת אבל, הדברים מסתדרים ונרגעים. בהצלחה, אודי
אודי, תודה על תגובתך. כן, לפעמים גם בתחומים אחרים ה"טחינה " מפריעה לי. מה זה אומר? איך נפטרים מזה? לגבי המטפלת, אני ממש מרגישה באבל, אבל לעומת אבל (שחוויתי בעבר) האדם עליו אני מתאבלת חי וקיים , ואם רק ארצה אוכל לראותו. ןזה מה שלא נותן לי מנוח. אני שלמה עם החלטתי שהטיפול הסתיים, אך קשה לי להשלים עם העובדה שגם הקשר הסתיים, ושהוא לא ניתן למימוש בשום דרך. אודה על תגובתך...
מנהל פורום פסיכולוגיה קלינית
