איבדתי אותה

אודי, בתמימותי חשבתי שאוכל למצוא משהו טוב יותר, כאילו שהאפשרויות רק החלו להפתח בפני. ביהירות הזו שלי, בקושי להתארגן נכון מול המציאות ניצחה שוב הפנטזיה. מה חשבתי לעצמי. רצו שאודיע מהיום למחר. איך אפשר? רציתי לגלגל אותה עוד בדמיוני. להאמין שאמצא בדיוק כמוה רק טיפה יותר גדולה וזולה ועוד חלונות בצדה השני. לעשות קומבינציה של מציאות ודמיון. וזו היתה הזדמנות שלא תחזור יותר לעולם. כמה דירות כאלה יש? במקום לשמוח על זה שתמיד נותנים לי את האפשרות לבחור אני אבלה נחרדת ונלחצת. מה בס"הכ ביקשתי? לרצות ולא לרצות? להסכים ולסרב? וככה כל חיי נראים- החמצה אחת סדרתית גדולה של אפשרויות. כל אתמול ראיתי דירות איומות שגרמו לי לדכאון נורא כי כבר דמיינתי את עצמי גרה שם, וגם ידעתי שלעולם לעולם לא אמצא אחת כמותה. וכל חיי אשאר בבור העלוב הזה בלי יכולת להתרומם מעלה עם הטעם המר של ההחמצה הנוראה. הגיע הזמן לשוב וללבוש את בגדי אבלותי. אין לי כנראה כשרון למציאות. רפאים