חיים מדומים

שלום רב, אני מסיימת בחודש הקרוב טיפול שנמשך שנה ואני רוצה להתייעץ איתך לגבי מספר דברים. כדאי שאני אציין תחילה שאני סובלת מדפרסונליזציה כבר 4 שנים. כנראה גם מדכאון ומדי פעם מחרדה. במשך כל השנה הזו בטיפול לא באמת הצלחתי להרגיש משהו כלפי המטפלת. אני יודעת שבאיזשהו מקום אני מחבבת אותה, אבל יש לי מן אפטיה כלפיה. הרבה פעמים כשהיא שאלה אותי איך אני מרגישה כלפי משהו, לא הרגשתי כלום. כשהיא שאלה אותי על מה אני חושבת, לא חשבתי על כלום. נראה לי הקשתי עליה כי כל הזמן הייתי מרוחקת,אדישה ואפטית. היא אמרה לי כמה פעמים שהיא מנסה לשבור את הקיר הזה שבינינו וכשהיא עושה את זה, אני מרחיקה אותה עוד יותר. ואפילו כשהיא אמרה לי את זה, לא היה לי אכפת. בכלל, כשהיא דיברה על דברים, הייתי כ"כ חסרת רגש. קשה לי להבין איך הצלחתי לבוא אליה במשך שנה. נדמה לי שהתייחסתי לטיפול כמן מטלה כעוד חלק משגרת החיים. היא מצידה הייתה ממש נחמדה. האמת, הרגשתי רע עם עצמי כי הרגשתי שבאמת אכפת לה ממני ואני מצידי מגלה חוסר אכפתיות. כחלק מחוסר העניין בטיפול, לא באתי הרבה פעמים לפגישות. פעם אחת לא באתי במשך חודש שלם. כשבאתי לבסוף היא שאלה אותי על התקופה הזאת ואם חשבתי עליה. בקושי חשבתי עליה במשך כל התקופה הזו ובטח שלא הרגשתי משהו. אני יותר חושבת, מנתחת דברים מאשר מרגישה דברים. החודש הזה לא שינה לי כלום, הכל נראה אותו דבר. אין שום משמעות לזמן מבחינתי. אני מרגישה כאילו הכל קורה בהווה בלבד. זה מוזר לי כל פעם מחדש להבין איך אני יכולה להיות מרוחקת ומנותקת ותוך כדי להרגיש הכל בעוצמה חזקה. אני לא באמת חסרת רגש. אני מניחה שזה נכון לגבי עצמי והחיים. אבל יש לי רגישות גדולה כלפי אנשים, במיוחד אנשים עם קשיים. אני מרגישה שהשאיפה הגדולה שלי בחיים עכשיו זה לנסות לעזור ולהיות כמה שיותר טובה כלפי אחרים. ואני רואה הכל, אני מודעת להכל. אני מרגישה שאני לא באמת חיה. אני שונאת את עצמי, את החיים שלי ואת הכשלונות שלי. המטפלת שלי ניסתה לגרום לי לדבר על הדברים האלו אבל לא רציתי. יותר קל לי לסבול את החיים כשלא אכפת לי. אני מניחה שאם הייתי מדברת על הדברים האלו, זה היה משפר חלק מבעיות הניתוק שלי, אבל תוך כדי זה היה שובר אותי לגמרי. זה לא שאני אוהבת את הניתוק הזה, פשוט התרגלתי לחיות איתו והוא משאיר אותי בחיים. זה די מדהים שאני מדוכאת ושונאת את עצמי ואת החיים שלי, וכולם חושבים שהכל בסדר אצלי. גם זה תודות לניתוק. הדבר שהכי קשה לי איתו באספקט של הניתוק זה כשאני מרגישה שאני מאבדת לחלוטין פוקוס והראייה שלי נעשית מוזרה. זה דווקא אחד הדברים שהשתפרו אצלי ובכל זאת כשזה קורה, זה בלתי נסבל. זה קרה לי השבוע כשהייתי עם חברות בקניון (קורה לי כמעט תמיד בקניונים). הכל הסתחרר ולא הרגשתי את עצמי, כאילו היה קשה לי להבין איפה אני ומה אני עושה. לא הבנתי איך אני מסוגלת ללכת וכמובן הראיה הנוראית הזו שאני לא מסוגלת להסביר אותה (ניסיתי להסביר אותה כמה פעמים בטיפול וזה קשה). הרגשתי מסוחררת ורק רציתי ללכת הביתה, לסגור את עצמי בחדר חשוך ללא רעשים. במקום זה ניסיתי להתמודד. אני כל הזמן מנסה להיות נורמלית, להגיד דברים נורמלים, אפילו לשאול ולהראות רגישות כשאני ממש לא מרגישה משהו. תהיתי אם החברות יכולות לראות שמשהו לא בסדר אצלי. אבל מהניסיון שלי, הן לא רואות. זה מדהים. סבלתי ככה במשך כמה שעות. זה כשרון לסבול כל שניה ותוך כדי לדבר, לחייך, לצחוק, להראות עניין. סטיתי לחלוטין מהנושא. אני אפילו לא יודעת מה אני רוצה להגיד. אני מניחה שאני תוהה לאן להמשיך מכאן. אני חושבת שאין טעם בטיפול אחר כי לא אכפת לי מעצמי או מהחיים. אני מתקיימת איכשהו עד שבסופו של דבר אני אצטרך להתאבד. אני לא חושבת שמישהו מסוגל להבין כמה קשה לי, בטח שלא לראות את זה עלי. אני מרגישה שהכל אבוד מבחינתי. בגלל זה הניתוק הזה בסה"כ טוב לי. אני מפחדת מהעתיד. זה הדבר שהכי מפחיד אותי. העתיד הקרוב והרחוק. אני משתדלת מאוד לא לחשוב על דברים, לא לחשוב קדימה. אני לבד עם הכל (הטיפול עזר לי להרגיש קצת פחות לבד). אני תוהה אם לקבל את מצבי ולהמשיך כמו זומבי עד שלא יהיה מנוס מהתאבדות או איכשהו לנסות לטפל בעצמי. הטיפול הכי טוב יהיה להיות פשוט בנאדם אחר. אני באמת שלא רואה את עצמי מצליחה לחיות חיים נורמליים ותקינים. אני מיואשת מהחיים האלו. ואחרי הכל, כ"כ עצוב לי. אני מקווה שהבנת משהו מכל הבלאגן הזה. הראש שלי מלא במחשבות וכנראה אני קצת צריכה לפרוק מעצמי. אני אשמח לשמוע את דעתך על כל הנושא הזה. תודה.