היי אודי ציפור הלייל

אודי, חשבתי אפילו לא לכתוב היום, קצת לצאת לחופש בגלל כל המבחנים. אבל אז חשבתי גם שאם אני מתנתקת אז אולי לא אחזור עוד. כאילו אם משהו נקטע ברצף אז נורא מסובך לחפש מחדש את הקצוות. ואיכשהו הרגשתי שיש משהו שמצליח להחזיק אותי פה. שמשדר לי תקווה. שלמרות הכל לא מתרשם מהכאוס הזה. לא זוכרת שאף אחד אמר לי אי פעם "את בסדר מתוקה" כשמשהו לא עבד אצלי כשהייתי ילדה. לא הצליחו לראות את ההישג והקושי סימולטנית. אז יצרתי גרסה מחודשת של המסרים-יש את הגרסה הגנרית ויש את גרסת הכיסוי. משהו חייב תמיד לשמר את הפער. אולי אני פשוט מכורה לדיאלקטיקה. אולי רק חובבת תהומות. כל אחד והסטיות שלו. זה נורא נגע לליבי השורות שלך שתיארת את בתך אומר לה את המילים הנכונות בזמן הנכון ומרגיע. הכיונון המדויק הזה. אני כבר פיספסתי את ההזדמנות הזו להיות מוכלת, אני כבר לא ילדה יותר ואף מטפל לא באמת הצליח 'לגדל' אותי. ובאיזשהו מקום זה עשה את הכל עצוב יותר, טראגי יותר כי זה שיקף את הטעות הגדולה סביב הגידול שלי- קושי לעשות לי אינטגרציה וקושי להרגיע (קוהוט לא חילק אז עלונים). אפילו קצת קינאתי בה... לא אני לא אבכה עכשיו... אני עצובה כרונית ולא רואה את המחר אבל מאמינה לך ומודה לך שאתה שם רואה אותי. בהערכה רבה, רפאים