בעיה

הי. אני בטיפול פסיכולוגי כבר שנה. אני בת 20 בערך ואףפעם לא הייתי בקשר זוגי, יש לי יותר מדי רגישות סביב הנושא הזה. בחודשים האחרונים יש מישהו שאני איתו בסוגשל קשר (זה מסובך), ואני מאד רוצה לדבר על זה, ופשוט לא מצליחה. זה נהיה ל"טאבו" הגדול של הטיפול וזה נושא שאני פשוט לא מצליחה לדבר אותו לא משנה מה. יש לי באופן כללי קושי גדול לחלוק את עצמי. אני כל שבוע מחליטה שהפעם אני אדבר והפעם אני אצליח סוףסוף וכל שבוע אני פשוט לא מצליחה לפתוח את הפה. אני פשוט אובדת עצות. יש לי גם כלמיני דברים שאני כותבת שאני, שסיפרתי עליהם ועלה הרעיון שאני אביא אותם, אבל אני פשוט לא מצליחה לתת לה לקרוא. הרעיון של לכתוב את מה שאני מרגישה ואז לתת לה לקרוא הוא לא פרקטי כי אני פשוט ארגיש דבילית ואני לא אעשה את זה. אני רוצה לדבר על זה אבל אני לא מצליחה. אני לא יודעת, עד כמה זה פשוט נושא שרגיש לי והבעיה שלי לדבר באופן כללי על עצמי ועל מה שאני מרגישה, ועד כמה זה הפסיכולוגית שלא מצליחה לגמרי לאפשר לי לדבר או לא מספיק דוחפת או לא מספיק יוזמת. שובפם, כל פעם שרק עולה זכר לנושא זה מיד סותם לי את הפה ואני מחפשת דרכי הימלטות, ומצד שני זאת עננה כבדה שיושבת מעלי בכל רגע בפגישות ונותנת לי הרגשה שעד שאני לא מדברת על זה שומדבר לא שווה וששומדבר לא באמת שווה משהו חוץ מזה. אני באמת באמת אובדת עצות, אני מרגישה שזה תקוע. אנלא הולכת לכתוב לה את זה וזה כבר ממש מתסכל אותי שפיתחתי פנטזיה על להחליף פסיכולוגית ועל הפגישה הראשונה בעיניים עצומות פשוט לירות עליה את הנושא. בכל מקרה זה מעיב עלי מאד ואני פשוט לא יודעת מה לעשות. אני יודעת שאני פשוט צריכה לתת מכה חזקה אחת קדימה, אבל אני לא יודעת איך לדחוף