בהמשך להודעתי הקודמת

שלום אודי שמחה שהבראת. אתה מאוד מזכיר לי בגישה שלך את הפסיכולוג שלי. אז אנסה לתאר את תחושות אובדן העצות - כל כך הרבה יש מה להגיד ומצד שני הרבה לחץ בראש ולא מצליחה לסדר את הדברים בראש. מצטערת אם זה יהיה ארוך מדי. מאז גיל ההתבגרות סבלתי ממשהו נפשי, כנראה שזה התחיל מחרדה. הסתרתי את המצוקה, השתדלתי להמשיך לתפקד כרגיל. סיימתי בי"ס למרות שכמעט התפגרתי בתקופת הבגרויות, התגייסתי לתפקיד טוב בצבא למרות שהרגשתי רוב הזמן על הפנים. באיזשהו שלב היה לי כל כך רע, שאמרתי לעצמי לי לא יהיו חיים כמו לכל האנשים, אני לא אהנה מהחיים כמו האנשים הנורמליים והמשכתי לחיות חצי מתה וכל פעם שהיה לי קורה משהו נחמד, לדוגמה שהייתי מצליחה במשהו או שמישהו היה מתחיל איתי, היתי נהנית מזה אבל רוב הזמן הייתי אומרת לעצמי שאני לא כמו כולם ואם כבר קורה לי משהו נחמד אז זה נחמד אך לא יותר מזה.הוריי ידעו שמשהו לא בסדר איתי אך או שלא ידעו עד כמהכי הסתרתי את המצוקה או שלא ידעו כיצד להתמודד איתי ולכן אף פעם לא הציעו לי לקבל עזרה מקצועית. זה גם לא היה מקובל במדינה שממנה עליתי. אחרי הצבא הלכתי ללמוד פסיכולוגיה. בשיעורי פסיכופתולוגי ה התחלתי להיכנס לסרטים. לא הצלחתי לגשת למבחן כי לא הצלחתי ללמוד את החומר כי החומר היה מכניס אותי לסרטים (ובסוף נבחנתי באישור מיוחד). במהלך הלימודים באיזשהו שלב המצב הנפשי שלי הפך לבלתי נסבל והפחיד אותי מאוד ואז פניתי לטיפול (דינמי) ולפסיכיאטר. הייתי ממוטטת נפשית אך הצלחתי בכוחות עצמי למצוא את המטופלים הכי מומלצים! רק אחרי 8 חודשים של טיפול בא שיפור מסוים.הייתי בגהינום אך המשכתי לתפקד כאילו נורמלי כלפי חוץ. אחד הדברים שמאפיינים אותי זה הכוחות שיש לי שהולכים ומדלדלים, לצערי.הפסיכולוג שלי היה מאוד אופטימי. ראה בחורה חזקה עם מוטיבציה לשפר את מצבה, בעלת יכולת רגשית טובה, משתפת פעולה, לא מפסידה פגישות, אפילו שהכי קשה לה בעולם היא משתדלת לדבר.אה כן, היה לי דכאון וחרדה. בהמשך מחשבות אובססיביות על הגוף. מספר שנים ראשונות דיברנו על המועד מתי הנפילות שלי ייעלמו, שזה כנראה לא לכל החיים. בינתיים החיים איך שהוא המשיכו. המשכתי ללמוד,הכרתי בחור מדהים. סיפרתי לו על המצב שלי.הוא תמך בי.התחתנו.הפסיכולוג שלי היה מבסוט.הנה היא בונה לה חיים למרות הנפילות החוזרות ונישנות.מצבה ישתפר.יש לה חיים בסה"כ טובים - עבודה, אקדמאית,בעל תומך,תחביבים וכד'. בהמשך נולד לנו בן חמוד.הפסיכולוג שלי המשיך להיות מבסוט-נוספה לה עוד משמעות לחיים.רק שלי זה הפך להיות יותר קשה כי בשביל ילד צריך הרבה כוח נפשי אבל אני ממשיכה עם הנפילות שלי. ובינתיים אני ממשיכה בטיפול, אני מתחילה יותר להתעמק באיזו משפחה גדלתי ואז נופלים לי אסימונים, אני מתחילה לראות דברים שלא ראיתי עד כה וזה מסביר מדוע יש לי מעט זכרונות מהילדות. ממה שאני מספרת למטפל שלי הוא אומר שזה נשמע שלאמא שלי יש הפרעת אשיות גבולית ואז אני מתחילה לקשר בין הדברים ואני אומרת לו שאולי גם לי שיש כי הנפילות הרגשיות לא פוסקות, אני מרגישה תחושות של פירוק ואחרי כחצי שנה הוא אומר שיש לי אולי קוים גבוליםם אך זה דומה יותר לדיכאון. אני כמובן ממוטטת מזה כי אני יודעת כמה ההפרעה הזו קשה לטיפול עד בלתי ניתנת לטיפול, אני פוחדת על הילד שלי שזה יעבור לו בתורשה. ומשם לפה, זמן האחרון המצב הנםשי שלי מדרדר וזאת יחד עם התרופות. הופיעו לי מחשבות אובדניות שכמעט ולא פוסקות. אני חרדה לילד שלי, אני חרדה לבעלי שתקוע איתי ואני מעכבת אותו. הנפילות לא פוסקות. הכוחות נגמרים.פסיכולוגיה נראית לי כמו פסיכולוגיה בגרוש ואני מרגישה אובדת עצות ופוחדת נורא וכל זה לאחר שאני משקיעה כל כך הרבה כוחות ויש לי כל כך הרבה נכונות אבל הדברים לא עובדים (חלק מהדברים השתפרו אך לא הנפילות הקשות). ואני כבר לא יודעת מה לעשות. אני רוצה לחיות אך נורא קשה להמשיך ככה. נטלי