אין

היה לי יום קשה, קשה מידי. "אני רוצה למות" זה לא עוד המשפט שתמיד קיים בי ולפעמים אני מנסה ליישם. באופן קצת אבסורדי "אני רוצה למות" זה הדבר הכי חי בי כרגע. אני חולה, וזה לא ממש עוזר. רק מפיל אותי יותר. פיזית, אבל בעיקר נפשית. כל דבר מקבל מימדים ענקיים, הכל מתעצם ברמות מטורפות. הדבר היחיד שהצליח להחזיק אותי היום, זאת הידיעה שיש לי פגישה. רציתי לראות אותה, רציתי לשבת שם בחדר, רציתי לשמוע את הקול שלה. רציתי אותה. רציתי לשתף אותה במה שעבר עלי היום. רציתי שתהיה איתי. רציתי. לא היה אכפת לי שאני חולה, לא היה אכפת לי שאני בקושי יכלה לזוז. הלכתי לפגישה. השאלה הראשונה שלה היתה איך אני מרגישה (היא יודעת שאני חולה). הדבר השני היה הודעה לגבי החופש שלה. אותו חופש דפוק שחוזר על עצמו כל שנה. אותו חופש דפוק שתמיד מפיל אותי לבורות הכי עמוקים, הכי שחורים, המקומות הכי מיואשים וכואבים. אני לא יכולה אפילו לתאר את מה שעובר עלי בחופשות שלה. תמיד זה נגמר רע, רע מאוד. מאותו רגע שהודיעה לי על החופש, פשוט התקפלתי והתכווצתי כמה שיכולתי. ישבתי על הריצפה, רגליים צמודות מכופפות. ראש על הברכיים, ידיים צמוד צמוד לגוף. להתכווץ כמה שיותר. מאותו רגע לא יכולתי להוציא מילה. שתקתי. פשוט ישבתי שם מכווצת. שותקת. הרגשתי איך החום מתחיל לעלות שוב. כשלא יכולתי יותר לסבול את עצמי בכלל ובפרט, הלכתי. באמצע פגישה שכל כך חיכיתי ורציתי, פשוט הלכתי. מה יצא? שהפגישה שהחזיקה אותי כל היום מלפגוע בעצמי, הפגישה שכל כך חיכיתי לה, שכל כך הייתי זקוקה לה דווקא היום, דווקא היא זאת שגרמה לי להגיע למקום עוד יותר שחור ונורא. היא שנתנה אישור למפלצת לצאת ולקחת שליטה. אני רוצה למות. אבל באמת רוצה.

אודי, זה ממש נכון, זאת ההרגשה. שהחיים שלי לא יכולים להמשך כשהיא איננה. אני פשוט צריכה אותה. והיא יודעת את זה. מה אני אמורה לעשות בזמן שהיא לא תהיה? ממי אני אמורה לבקש עזרה כשאצטרך? מי ירגיע אותי? מי יהיה שם איתי ובשבילי?... היא צריכה להבין.. (כל הפסיכולוגים צריכים להבין..) שכשהיא אומרת שהיא נמצאת בשבילי, היא לא יכולה פתאום להיעלם לכל כך הרבה זמן. (ולצורך העניין הרבה זמן זה יכול להיות שבוע, שבועיים או יותר, זה לא ממש משנה). אני לא רוצה להיערך לחופשה שלה :( לא רוצה להיות בסדר עם החופש שלה. כי זה הכי לא בסדר לי. ושלא תבין לא נכון, זה לא שאני לא רוצה שהיא תצא לחופש. אני מאוד רוצה. אני אוהבת אותה ורוצה שיהיה לה טוב. אני גם יודעת כמה זה חשוב בשבילה. אני רואה כמה זה עושה לה טוב. כשהיא חוזרת אחרי כל חופש, רואים עליה כמה היא מרגישה טוב. וזה לא פחות כואב. לא שהיא נראית ומרגישה טוב – חלילה. אלא שאז אני ממש רואה, פיזית, כמה אני עושה לה רע כשהיא איתי. אז אני רואה כמה היא צריכה את המרחק ממני. כמה היא זקוקה למנוחה ממני. אני רואה איך וכמה אני עושה לה רע. וזה כואב בטירוף. ואני לא בולעת את כל הנסיונות שלה ושל אחרים להגיד לי שהיא לא לוקחת את החופש ממני ובגללי. (אני יודעת את זה רציונלית, רגשית – אין מצב שאקבל ואפילו אבין) אני לא יכולה לדבר איתה על זה, אני לא רוצה לדבר איתה על זה. נראה לי הכי נכון שאני אקח חופש עד לחופש שלה. כשתחזור- נראה כבר מה יהיה. בסוף תמיד לבד. הכי טוב לבד. "תגידי כי אולי נכון לא לפתח ציפיות, לא לפתח אשליות). בקשר למשחק של תלתל, מצטערת.. אבל כרגע זה לא משהו שמסוגלת.. כואב מידי.. קשה מידי.. תודה אודי, על התגובה שלך. הייתי זקוקה לה מאוד. :( שיר

ככ כאב לי לקרוא אותך . שיר יקרה . הלוואי ובפגישה הבאה תצליחי לספר לה כן ..מה עבר עלייך. מכירה את הפגישות האלה .. (אפילו לא מעט) שהופכות בך עולמות.. תשמרי על עצמך. שומעת את הכאב ומחבקת. שרית

שריתי האמת היא שהיא כבר יצרה איתי קשר, דיברנו קצת בטלפון.. והיא יודעת.. היא יודעת שאני פגועה, כואבת.. ושאני לא רוצה שהיא תלך.. היא אמרה שנדבר על זה, ואמרה עוד כמה דברים שקצת קצת הצליחו להיכנס ללב.. קצת.. ועדיין.. מפחדת מהחופש שלה, כי יודעת מנסיון שתמיד זה מוביל אותי למקומות הכי שחורים.. לא אוהבת להיות לבד, והיא תשאיר אותי לבד :( תודה שרית, מקווה שאת בסדר?... שיר