מבולבל

שלום אודי, אני חש מבולבל. יש לי תחושה שאני רוצה שגבר יחבק וילטף אותי ואני יחבק וילטף אותו,גם בעירום.ניסיתי לחשוב אם אני מעוניין לקיים יחסי מין עם גברים (דמיינתי לי סיטואציות) והגעתי למסקנה שזה לא נעים לי ואפילו מגעיל אותי.אני מתלבט בשאלה האם הדבר מעיד על נטיה להומוסקסואליות או שהדבר נובע מהצורך שמישהו יגונן עלי,מהצורך להרגיש נאהב.כרקע אני יכול לציין שאין לי חברה, מספר החברים שלי מצומצם ואני מרגיש שאני לא מממש את עצמי מבחינה רגשית, בין היתר גם בגלל שאני עסוק יותר בלימודים. יש לי אב ביקורתי, ובסך הכל אני מרגיש שיש לי הרבה מה לומר, אבל אין כל כך מי שישמע בלי ביקורת. הייתי בטיפול בעבר, קיבלתי כלים,אבל גם צעקות, רק בגלל שבדיעבד התברר שמה שברור לפסיכולוגית לא ברור לי.פסיכולוגית ידועה, שגם אני מעריך, אבל בכל אופן כבר לא יכולתי לשבת שם יותר. אני מוכן לשמוע אבל לא מוכן להיות מושפל.אשמח לשמוע מה דעתך. בברכה,

שלום אודי, תודה על תגובתך.העלת דמעות בעיני.לא שלחתי תגובה עד היום,אבל למעשה כתבתי ומחקתי ועלו בי הרבה מחשבות בעקבות תגובתך.לגבי שאלתך:אני חש שקשה לי מאוד לפתוח שוב את הקשר עם ההורים, וזה לא כל כך טראומטי כמו שזה נשמע.דיברתי על העניין בטיפול במשך שנה שלמה עד שכבר כעסו עלי בגלל זה.בכל אופן,הנקודה שהעלית על הצורך ברוך הדדי נראית לי נקודה נכונה מאוד, נראה לי שאני חש בסימפטומים כבר מזמן,אבל להגיד את הדברים בדיוק כך עדיין לא אמרתי.אני מנסה ללכת קדימה בהקשר לכך.האפשרויות שעולות לי כרגע הם לחפש חברים טובים באמת שיהיה לי עם מי לשפוך את הלב או אפילו סתם לדבר.יש לי הרגשה שדווקא בדרך הוירטואלית אפשר להכיר אנשים טובים וליזום פגישות ואולי להגיע לקשר טוב ולפתיחות שלא ניתן להגיע אליה עם חברים מהיום היום.העניין האירוטי עדיין מציק לי וזו הסיבה (אולי הסימפטומטית)המרכזית שבעקבותיה פניתי לפורום שלך. הגעתי אליו עקב טריגר של התקשורת שעורר בי העניין הזה, אבל כמו שכבר אמרתי אני מרגיש שהקטע המיני לא ממש מענייו אותי, דווקא החום והאהבה,היכולת לקבל ליטוף אמיתי וגם ללטף (כשאדם מלטף מישהו אחר הוא גורם לעצמו להרגיש טוב,יש עלייה של ההורמונים בדם. ואת זה קראתי רק אתמול בחומר שאני אמור לדעת לעוד שבועיים). בכל זאת,אחרי כל הדברים האלה קל לי יותר להגיד כמה מילים על ההורים: לגבי אמא- אמא תמיד חיבקה אותנו וגילתה אמפתיה, היה נוח להתייעץ איתה, לבכות וגם לדבר.עם זאת, אני חושב שיש גם בה פן של סטרס מסוים לפעמים.היום קשה לי יותר לנהל איתה שיחות פתוחות כיון שלא תמיד היא מסוגלת לתת את אותה האמפתיה כמו בעבר וגם כיון שהיא טרודה יותר. לאחותי (היום בת 22) הפרעה פסיכיאטרית מסוימת, למרות כל הסימפטומים הדרך לאבחנה קשה מאוד, ורק עכשיו יש סיכוי לאיזון טוב יותר. לגבי אבא- תמיד היה בלחץ (התמתן קצת בשנים האחרונות).רק לפני מספר חודשים החלטתי שאני לא פונה אליו יותר: כל פניה אליו בעיניו היא התקפה, או שמה שאני אומר כבר היה ידוע מזמן.קראתי ספר שעוסק בשיטה הקוגניטיבית והוא עוזר לי היום מאוד בין השאר גם לא לחוש רגשות אשמה. לסיום, אני רוצה מאוד להודות לך על הקריאה,זה ברור שזה עדיף על יומן ובאופן מסוים יש כאן היבטים שטובים יותר מפגישה פנים אל פנים. אשמח לשמוע מה דעתך על מה שכתבתי וגם על העניין האירוטי אולי בעזרת שאלות מכוונות. תודה רבה! טל