למה פסיכולוגים ופסיכיאטרים חושבים שהם יכולים לעזור

שלום לאחרונה אני שואלת את עצמי מדוע פסיכולוגים ופסיכיאטרים חושבים שהם יכולים לעזור לבני אדם להבריא? אולי הם יכולים לעזור בבעיות "לייט" אך לא במצבים מורכבים. למה אני שואלת? מזה 6 שנים בטיפול פסיכולוגי עקב דיכאון וחרדה. אני מטופלת ממושמעת. לא מפסידה פגישות, עושה את כל המוטל עליי, משקיעה מאמצים כדי להשתפר, מטופלת אצל פסיכולוג מקסים, לוקחת תרופות בתקופות בלתי נסבלות. נכון, אי אפשר להגיד שלא חל שיפור. אני לא פוסלת לגמרי את הטיפול הפסיכולוגי והפסיכיאטרי אך אחרי טיפול כל כך ארוך אני לעתים קרובות נופלת לתהומות עמוקים עד כדי חוסר רצון לחיות. לפעמים נראה לי פאנשי מקצוע בתחום הזה כולם משתמשים באותה "השפה" ואפילו חברי הפורום נראה כאילו נדבקו באותה השפה והדברים נראים לי כמו מנטרה שחוזרים עליה. אני מרגישה אובדת עצות וכבר לא יודעת מה לחשוב... נטלי

אני גם תקופה ארוכה בטיפול , לפעמים אני מרגישה שדווקא עם היא הייתה קצת פחות פסיכולוגית ויותר מדברת איתי כמו בן אדם אמיתי אולי זה יותר היה עוזר לי . וכן גם אני קצת כועסת "שרימו " אותי שהתחלתי טיפול וחשבתי שזה יעזור.

  "הביטי", אמרה פיורי, "מעולם לא הבטחתי לך גן של ורדים. מעולם לא הבטחתי לך צדק מוחלט... ומעולם לא הבטחתי לך שלווה או אושר. עזרתי ניתנת לך בכדי שתוכלי להיות חופשייה ללחום למען הדברים האלה. המציאות היחידה שאני מציעה היא אתגר, ולהיות בריאה פירושו להיות חופשייה לקבלו או לא, בכל דרגה שאת מסוגלת. אף פעם איני מבטיחה שקרים, ועולם גן הורדים של השלמות הינו שקר... וגם שעמום". (פיורי, הרופאה הפסיכיאטרית, פונה למטופלת שלה - נערה בת 16 חולת סכיזופרניה. מתוך: מעולם לא הבטחתי לך גן של ורדים" / חנה גרין) ותוספת לך, נטלי יקרה - בתוך התהומות והמחשכים יש נטייה לראייה צרה מאד שכזו, וכשהיהירות אומרת את דברה מתעצמת תחושת חוסר הישע והייאוש; התקווה היא שעם הטיפול תדירות הנפילות תצטמצם, כך גם עוצמתן ומשכן. וזה המון. יום נעים, (סוריקטה)