אל-תכעס

הי אודי, אני לא יכולה לכתוב כל הזמן בשמי... אל תיפגע.. צריכה קצת מנוחה ורוצה-לארוצה בקשר.. אז היום אני בלי שם.. זה או לכתוב בשמי במקום אחר, או לכתוב כאן בשם אחר.. לא מצליחה אחרת. היום זה יום קשה קצת... סבתי נפטרה במפתיע לפני שבוע והיה שבוע שבעה ארוך ומעייף.. ובמקביל, מיד לאחר שקמה אימי מהשבעה על מות אימה, נסעה לביה"ח להיפגש עם אונקולוג.. לשמוע מה בפיו על הגילויים החדשים שהתגלו (שוב) ב??ריאה. (עוד לא יודעים לבטח מה טבעם). אין לי מושג איך היא עושה את זה.. איך היא מחזיקה את עצמה כל כך בגבורה.. איך היא יכולה גם לשמוח ולצחוק, גם לאהוב אותי ולהיות רכה כל כך כלפיי, וגם לשתף אותי כל כמה זמן בכמה המות של אימה מפתיע אותה בעוצמתו? כמה קשה לה.. איך היא יכולה במקביל לספר לי על סטטיסטיקות נוראיות שהיא קוראת על אחוזי חיים ומוות בענייני סרטן? אני לא יודעת איפה היא שמה את פחדי המות כשהיא צוחקת, שרה ורכה.. אני חושבת עליו הרבה מאוד, על הסוף.. גם כשאני נוהגת אני מוצאת את עצמי ממש רועדת מפחד. עמדתי אתמול ליד תלולית החול הקטנה שנשארה מסבתי, דמיינתי אותה שם למטה בחושך ולא יכולתי להאמין.. היה לה עור כל כך רך, לסבתא שלי, עדין ומקומט, אבל רך.. והפנים העגולות שלה.. כל כך רכה היא הייתה, סבתא שלי, ואיך היא מסתדרת שם למטה, עם כל האבנים הכבדות והחול? ואיך נשמעים צעדים כשאתה שוכב מתחת לאדמה? קשה להאמין.. האם כך תראה גם הלויה של אמא שלי? ומתי היא תהיה? האם המוות של סבתי היה כדי להרגיל אותי לרעיון של זה של אימי..? האם זו הייתה חזרה גנרלית? אני עצובה ומפחדת מאוד.. יש רגעים שאני חושבת באופן מאוד מסודר ושיטתי על מה צריך לעשות אם אמא שלי תמות. זה לא יקרה היום או מחר, אבל... כמעט הקצבתי לזה זמן, אבל אין לי אומץ. האם אני באמת יכולה לחיות את חיי ללא אמא? אני לא בטוחה שלא אקפוץ למעבה האדמה איתה.. לא בטוחה שאני כל כך הטיפוס של אלוהים, אבל היום יוצא לי למלמל את המילה הזאת "אלוהים" בתחינה עצובה יותר מפעם אחת. אולי מחר ארגיש קל יותר... זה היום הראשון מחוץ לבית השבעה והכל קצת מוזר.. יהיה בסדר ביי בנתיים

הי אודי, היום היה יום עצוב... התקשרתי הביתה לדרוש בשלומה.. עוד אין חדש לגבי הסרטן.. אוחח.. איזו מילה נוראית זו.. היא עייפה כל הזמן, כך היא מספרת.. אין לה כוחות לצאת מהבית, לבשל או להיות ערה יום שלם ברציפות. סיפרה שהטלפון צלצל היום בבוקר, ב-9, בשעה שבה סבתי, אימה, הייתה נוהגת להתקשר לאחל בוקר טוב. היא ישבה והתבוננה בטלפון המצלצל כמה רגעים, מתקשה לעכל את החסר או את עומק הגעגוע. זו הייתה אחותה.. אימי ביקשה שלא תתקשר יותר בשעה זו. כואב לי הלב עליה.. היא בכתה קצת בטלפון היום, וגם אני, אמרה שהיא עייפה ושהיא לא יודעת איך תתמודד, אם זה אכן סרטן. לא עיתוי מוצלח בכלל, אם יש דבר כזה עיתוי מוצלח לסרטן.. ואז סיפרה לי שבת דודתי ניסתה להתאבד. השאירה מכתב בו כתבה שהיא עייפה מחייה, שהיא מרגישה שגם ביתה הקטנה אוהבת אותה פחות ופחות עם הזמן, בלעה המון כדורים ושתתה הרבה יין. בעלה מצא אותה ועכשיו היא מאושפזת. הכל כמו סלע על הלב.. כבד לחשוב שיכולתי להתבשר היום גם על מותה.. כואב לי הלב.. אני קצת מנותקת מהסביבה שלי בימים האחרונים. שותקת הרבה ומחייכת מעט.. לא יודעת למה אני מספרת לך את כל זה.. אולי סתם כי בא לי לדבר קצת. אולי כדאי שאלך לישון, להתראות בנתיים, לילך