אודי שלום

זה נורא מוזר איך אני מקבלת כוח שמאמינים לי, שמאמינים בי. שהיית בקלות יכול להשתמש בהרמנויטיקה החשדנית הנפוצה הזו (והדי מקוממת אני מוכרחה לומר...) ולהפוך את כל העניין לנושא שמנסה רק להתמקד 'בחוויה שלי' כמטופלת בלי להכנס לאיך היא באמת התרחשה והתרקמה בפועל במציאות. שאולי יש גם צד שני שפעל באופן בלתי כשר. וכשכ"כ הרבה מטפלים נוטים להתעלם מזה ולנסות להיות 'ניטרלים' ובלתי שיפוטיים- גם כי אולי לא נוח להם לקחת עמדה מול קולגה- אתה מרגיש כ"כ לבד ונטוש שאתה אפילו מרגיש כאילו אתה עובר ניצול נוסף. ועם האכזבה ותחושת ההשפלה הזו להסתובב ולדעת שאין לך עוד תקווה. כי במקום שהיית אמור לקבל עזרה נתנו לך להרגיש שהשד הנוכחי הוא בעצם סתם העצמה של שדים אחרים בעבר. שהוא מאבד את היחודיות שלו והרלוונטיות. הוא הופך מהר מדי לסימבול ומאבד את המוחשיות שלו. ואז משתבשת לי יכולת רקימת נרטיב קוהרנטי. כי השיפוט שלי את הארועים עובר דרך העיניים האלה תהליך כביכול פתולוגי- שהדיווח על הארועים עובר לשיח אחר שנותן עדיפות להסמלה מאשר ל'אמת האובייקטיבית'. ואני כ"כ רוצה כבר סיפור משלי סיפור שלי. שבאיזה שהוא אופן אתה הכנסת איזה טוויסט לעלילה שעזר לי קצת לשנות בחזרה את התפקידים בסיפור הזה.זה הפתיע אותי. זו לא אני רוח הרפאים. אני רק הוטרדתי על ידה. רוצה להיות החזקה בסיפור- לא המנוצלת. האם זה אפשרי, אודי? כ"כ מיואשת וכבר לא מאמינה.