מחלה - הכח שבחוסר כח

הי אודי, בשבוע שעבר הייתי חולה. ממש חולה עם חום וכאבים ואנטיביוטיקה. לא תפקדתי בכלל. לא יכולתי להוציא מילה מהפה. לא אכלתי. כלום. כשאני חולה אני נורא רוצה פתאום שיטפלו בי. אף פעם אני לא רוצה שיטפלו בי. פתאום אני רוצה את אמא. שתגיד שאני מסכנה. שתמדוד לי חום ותשאל אם שתיתי. שתכין לי מרק. פתאום אני יכולה לבכות. להרגיש חולשה. לא לדעת שום דבר. כמה שונה. ובאופן מופלא איזה שקט בראש. שלך ילדה

היי ילדה... אני קוראת את ההודעה שלך, וכמעט מהססת אם זה באמת 'מתאים' לכתוב, שאני שמחה שאת כבר לא חולה... ברור שטוב שהתסמינים של המחלה חלפו ושהוטב לך, אבל... יחד איתם חלפה גם הלגיטימציה שלך להיות נזקקת, חלשה... את צריכה להגיע למצב של חולי פיזי, כזה שמשתק אותך לכמה ימים, ורק אז את יכולה... להתמסר(?) - עד גבול מסוים - לטיפול של הזולת... לזכור, שבעצם זה מגיע לך, כמו שזה מגיע לכולם... TM.

מרגישה שהבנת בדיוק את העניין. הוספת לי מילה - "להתמסר" ככה אני יכולה להתמסר לטיפול. את יודעת שאני נזכרת איך פעם הגעתי לפסיכולוג שלי לשעבר בבוקר עמוס במיוחד ולא הספקתי כלום ואפילו לא לשתות. ואז הגעתי אליו ופעם ראשונה (אחרי חודשים רבים של פגישות) ביקשתי לשתות. והוא הכין לי קפה ואפילו לאור מצבי העגום הביא גם עוגיות ופעם ראשונה ממש "טיפל" בי וזה היה מדהים. כמעט לא דיברתי באותה פגישה אבל עד היום הא זכורה לי כאחת הפגישות הכי טובות שהיו לנו.

תודה אודי : ) אז כל מה שאני צריכה עכשיו זה להכניס גם את "האשה" לאפשרות הזו של המשחק ברופא וחולה (לא בהקשר המיני) . ליכולת להיות מטופלת. לילה טוב י.