אודי..
דיון מתוך פורום פסיכולוגיה קלינית
אודי יקר.. סבתא שלי הבוקר נפטרה. כואב לי .יותר מ- קשה לי. הגוף שלי מתקפל מכאב. הידים קפוצות . הרגלים ננעלות . הכל עולה בי ומציף במינונים לא נשלטים. מה אעשה בלעדיה ? דמות מיטיבה אחת שקרובה אליי . כן ..זו היא .. פרידה.. האובדן שלה ממני .. אךךך איזו חוויה קשה . איך אצליח להסתדר בקרבת ההורים השבוע הזה .. בשבעה .. המרחב שלי יצטמצם? הגבולות מולם.. יפרצו?.. איך אשמור על עצמי ..?.. אתה יודע.. כשאני נמצאת בסביבה שלא מתאימה לי , ואני מנסה להתאים את עצמי אלייה .. את מילותי , את ההקשבה שלי ..למה שקורה שם .. אני רק מאבדת את עצמי . מאבדת כיון לגמרי. זה מביא אותי לקפאון. גם אם אני ממש משתדלת לדבר בשפה שלהם.. כדי לא להרגיש מאוימת, המילים נתקעות לי , הפנים מתאבנות לי , ורק החיוך המטופש הרגיל שלי .. עולה ונמרח על כולי . ובבפנים .. הכל מתכווצ בתוכי בפחד עצום . והגופ שלי מגיב אצלי לפני הכל .. וממש משתגע . אודי..אודי .. אודי!! - אתה שומע אותי ? כואב לי.וזה לא סתם כאב. זה כזה שאין לו מילים .. שום משמעות שאפשר להסביר. איך אני אעבור את זה ? כל הצלילות האלה לתוכ מעמקי הגופנש שלי.. זהוווווווו... זה מרגיש שאין מקום בי . פרידות.. אובדן כזה .. איך?.. אני לא מסוגלת לעבור פרידות.. ועוד מסבתא .. היא ככ משמעותית ויקרה לליבי . איך אפשר להפרד ממנה ?.. עוד לא הספקתי להגיד לה את כל מה שרציתי . עוד לא הספקתי.. זה לא פייר . אני מרגישה שהנשימות שלי תקועות .. אין לי אויר בתוך המחשבות. הכל מצומצם. אודי .. תהייה פה. תושיט לי יד. כואב לי . איך אני אעבור את זה?... . זה מרגיש גדול עליי לפחות במידה. אני שונאת פרידות. שונאת פרידות .שונאת להתמודד עם מוות שלל אנשים קרובים. האויר נתקע בי. הדמעות חונקות . ו.. העולם ו.. הזמן פשוט נעצרים. והכאב מרגיש אינסופי ..ממוטט. אודי, לפעמים אחרי פרידות אני יכולה להרגיש שאני ממש אני ימות מהכאב . (משום מה אני ממשיכה לחיות).. . אודי תהייה פה בשבילי.. תגיד לי . איך אעבור את זה? שרית.
שולחת לך מפה תנחומים שקטים על האובדן המשמעותי... את יודעת, תמיד אומרים ש"חבל על מי שמת...", וזה כל כך לא נכון - עבור המתים זה כבר לא משנה. עבור החיים, שנשארים מאחור עם המילים שלא נאמרו וצער הפרידה - זה משנה ואמיתי. לא רק אודי - כולנו פה איתך, עם הכאב והאובדן...
הי שרית יקרה, צר לי לשמוע על מותה של סבתך. דמות מיטיבה. נסי לא לאבד את עצמך. לאפשר את ההתאבלות ממקום נוכח וקיים, עבורה. עבורך. הכאב הוא משמעות מה שאבד. זה לא קל, נכון, אבל זה חי. והמשמעות היא לזכור - דרך החיים - את מי שנפטר. נסי בזמן הזה להמשיך ולשוחח עם דמותה, זו שבתוכך, המופנמת, המיטיבה... אולי אפילו כתבי לה. אולי אפילו כאן. איתך בצערך, מחבק, אודי
כואבת איתך את האובדן הגדול. שולחת חיבוק מנחם ככל האפשר ממני. ו... כולנו פה בשבילך גם ובמיוחד בעת כזאת.. והלוואי שלא תדעי עוד צער.
תודות רבות. מחבקת בחזרה ו.. מעריכה .. המון .. המון .. שלכם, שרית
מנהל פורום פסיכולוגיה קלינית
