אודי...

הי אור, אם הצחוק היה אכן אמיתי ומשחרר - הרי שזו הפסקה מרעננת שאולי מאפשרת להטען במעט כוח לקראת המאבק הסיזיפי ביום יום. אם הצחוק לא היה אמיתי - מדוע הוא מגיע דווקא לטיפול? הרושם שלי הוא שמשהו במפגש הטיפולי נותן תחושת בטחון שמאפשרת מצח מרומם וצחוק. זה טוב שזה קיים ויכול לתת "קונטרה" לפחד. הצחוק הוא מגרש פחד ידוע ויעיל... ואם בא לך לחייך - קראי את שתי השורות האחרונות שלך. מעבר לכאב שבהן, מבצבצת לה שנינות, אולי לא מכוונת, אבל קיימת: "ועכשיו בא לי למות. איך אפשר לחיות ככה?" אודי