הייי

נוטפת דמעות. קושי עצום. אין לי עם מי לדבר. המטפלת שלי מתעלמת ממני. קשה לי עם אינטימיות. אני שונאת את זה. אני חשה אבודה. אני צריכה לדבר. צריכה שיעזרו לי לווסת. אני לחוצה. לא טוב לי. למה היא מתעלמת ממני? שלחתי לה אתמול אסאמאס, היא לא ענתה? למה? נמאס לי להיות בצד הזה.. התלותי. הנזקק. החלש. למה אני צריכה אותה? איך יוצאים מתלות? איך ממשיכים לחיות? איך גורמים לעצמך לרצות לחיות? אם הייתי יכולה הייתי הורגת את עצמי. אין לי כוח לסבל הזה. בשביל מה לחיות? המוות יותר רגוע בשבילי. אבל אני לא יכולה לעשות זאת. אני אמא. לא יכולה להשאיר אותם בלעדיי. כלואה פה בחיים. בכלוב של חלודה. צללתי היום מאד. היא פגעה בי.. לעזאזל! איך יש לה כוח כזה???? איזה כוח יש לכם המטפלים??? האם הנכם מודעים לכוח הזה? קצת כמו אלוהים. זה מטריף אותי. אני צריכה לדבר עם מישהו דחוף. סליחה על הבאסה והכל.. פשוט באמת שאין לי עם מי לדבר. היא לא מתייחסת אלי.

היי רונה. זה באמת מאוד מתסכל כשהמטפלת לא עונה ומרגישים כל כך חסרי אונים כי אולי היא היחידה שתבין את מה שאת עוברת. יש להם באמת כוח מאוד גדול על מטופלים, והמטופלים מרגישים הזדקקות גדולה מאוד בשלבי טיפול מסוימים. אולי תכתבי בנתיים את מה שאת רגישה וכשתבואי לפגישה איתה תספרי לה את מה שעבר עליך ואולי תנסו לתאם דרך ביניים שבה תוכלי להרגיש שהיא שם איתך בתחושות שלך למשל שתכתבי לה מייל על מה שתרגישי ותדברו על זה בפגישה או כל דרך יצירתית אחרת. אני מבינה את הקושי שלך אבל אני חושבת שתנסי פחות לראות את זה כמשהו אישי נגדך, תנסי אולי להתייחס לעובדה שבטח יש לה עוד מטופלים עם זאת זה לא אומר שהיא לא תוכל לעזור לך. היא תוכל. בכל מקרה חשוב לי שתדוני איתה על מה שתעשי בנתיים כשתצטרכי אותה והיא תהיה פחות נגישה. הרי בכל מקרה תפגשי איתה תוך שבוע. את הכלים האלה תוכלי ליישם וללמד את עצמך להיות פחות תלותית ויותר לעזור לעצמך בעזרך ואולי זה מה שחשוב פה בנתיים...

לרוב לא נוטה לענות בשם... או להגיב במקום... אבל הפעם, הפעם משום מה פתאום מרגישה צורך שכזה - אם היית עוקבת ולא "מציצה לרגע" היית יודעת, שלרונה אין פגישה תוך שבוע, משום שהמטפלת שלה יצאה לחופשת לידה... בתור סטודנטית לפסיכו' (been there), אולי קל לתפוס את המקום ה"מבין", אבל זה לא ככה בחיים האמיתיים או אפילו פה, בפורום. אז שוב סליחה שמתערבת... פשוט אני הרגשתי מן חוסר רגישות שכזה...